שי לא נזקק לדרגות או לסמכות פורמלית כדי שיקשיבו לו. האמון בו נבע מהדרך שבה פעל, מהשקט שבו הוביל, ומהידיעה שאפשר לסמוך עליו ברגעים החשובים.
כך למשל, במהלך תדריך לפני פעילות, החיילים היו עייפים והאווירה כבדה. במקום להרצות או להפעיל לחץ, שי חייך ואמר בפשטות:
"יאללה חבר'ה, זה כמו בפעם הקודמת, רק שהפעם אני מבטיח לא לעשות פדיחות."
הצחוק שחרר את המתח, האווירה השתנתה, והצוות נכנס לפעולה ממוקד, רגוע ומגובש יותר.