הנסיעה לדיסלדורף, כששי הוביל גם מחוץ לשולחן
הוא לא נתן ללחץ להפוך את התחרות למשהו מאיים. הוא היה שם בשביל האחרים. מילה טובה פה, חיוך שם, נוכחות שקטה. לא תמיד צריך נאום כדי להרגיע. לפעמים מספיק שמישהו לידך משדר לך: “הכל בסדר, אנחנו מסתדרים.”
אחד הרגעים שאני זוכר במיוחד היה כשאחד השחקנים הצעירים הרגיש לא טוב. שאר המשלחת נשארה במתחם התחרות, אבל שי חזר איתו למלון ודאג לו.
זה מסוג הדברים שאולי מבחוץ נראים כמו פרט קטן במסע. מבחינתי זה לב הסיפור.
כי שי היה יכול להישאר בתחרות. להיות עם כולם. להישאר באווירה. להיות חלק מהרעש ומההתרגשות. אבל היה שם ילד שלא הרגיש טוב, ושי הבין שברגע הזה מה שחשוב הוא לא המשחק הבא, אלא האדם שמולך.