הנסיעה לדיסלדורף, כששי הוביל גם מחוץ לשולחן
ובאמת, בשבילו זה היה מטורף. לא במובן של רעש וצעקות, אלא במובן של השראה. לראות מקרוב לאן אפשר להגיע. לראות איך נראה טניס שולחן ברמות הגבוהות. להרגיש את האולם, את הקהל, את הקצב.
אבל גם אחרי הרגע המרגש הזה הגיע עוד מבחן קטן של אחריות.
בדרך חזרה כבר היתה שעה מאוחרת, ולא היתה תחבורה ציבורית נוחה עד המלון. ירדנו בתחנה רחוקה יחסית, והיה צריך ללכת ברגל בחזרה. היינו במקום לא מוכר, עייפים, אחרי יום ארוך.
ושוב שי היה שם.