שלום לכולם,
אני יורם, אבא של סמל שי מיכאלי ז"ל, שנפל במלחמת חרבות ברזל, בפעילות מסווגת כלוחם בגדוד לוחמה אלקטרונית וטכנולוגיה מסווג.
שי היה ילד סקרן, חד מחשבה, שקט אבל חדור מטרה. הוא אהב לשחק שחמט, והתמיד בו לאורך שנים – כולל כחבר במועדון השחמט של ראשון לציון. כבר בבית הספר היסודי היה ברור שהוא מבין את המשחק לעומק: הוא ייצג את בית הספר "בארי" באליפות בתי הספר בראשון לציון, ושיחק בלוח הראשון של הקבוצה – מקום של כבוד שניתן רק למובילים.
השחמט עבור שי לא היה רק משחק – הוא היה דרך להתבונן, להבין, לחשוב לפני שמגיבים. במקביל, שי היה גם שחקן טניס שולחן פעיל ומוכשר, וגם שם הפגין את אותה חדות מחשבה, אותה משמעת פנימית, ואותה נחישות שקטה.
אחרי נפילתו, הבנתי לעומק עד כמה השילוב הזה – שחמט וטניס שולחן – נפוץ ומיוחד.
לדוגמה, בוריס גלפנד, מגדולי השחמטאים הבינלאומיים שצמחו כאן, ממשיך לשחק טניס שולחן גם כיום, במסגרת מועדון ברחובות. וכך גם כרמית דור, אלופת ישראל שלוש פעמים בטניס שולחן, ששיחקה בצעירותה שחמט במועדון בנתניה.
יש כנראה קשר עמוק בין שתי העולמות – מחשבה מהירה, קבלת החלטות בזמן אמת, דיוק, שליטה עצמית. כל אלה אפיינו את שי, וסייעו לו להשתלב בהצלחה כלוחם בתפקיד רגיש ומשמעותי.
שי היה שילוב של עוצמה פנימית, אופטימיות ושמחת חיים – לוחם נחוש שדרש ביצוע ללא פשרות, אך גם חבר אמיתי שראה כל אדם לצידו. הוא הקרין אחריות, חום אנושי, שנינות, עם חיוך וצחוק מתגלגל. שי אהב את החיים, לבלות עם חבריו ודיבר עם כל אחד בגובה העיניים. מנהיג עם נוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
ערך הנתינה היה טבוע בשי – בפתיחות הלב, בצניעות, ובנכונות לראות את האחר ולפעול למענו. לאורו, אנו מעניקים תעודות הוקרה לאנשים שדרכם מבטאת את הערכים שהיו טבועים בשי.
היום, באליפות ישראל לנוער בשחמט, אנחנו שמחים להעניק את התעודות לזוכי התחרות – מתוך הערכה ליכולות, לערכים, ולרוח הספורטיבית, ולעשות זאת – לאורו של שי.
תודה רבה לכולכם ותודה לשי.
