שי במשלחת הטניס שולחן לדיסלדורף, כששי הוביל גם מחוץ לשולחן
מסע לגרמניה
הנסיעה של משלחת טניס השולחן לדיסלדורף שבגרמניה היתה עבור שי הרבה יותר מתחרות ספורטיבית.
זו היתה אחת הפעמים שבהן ראיתי אותו מחוץ לבית, מחוץ למסגרת המוכרת, בתוך עולם אחר לגמרי: שדה תעופה ענק, רכבות, שפה זרה, תרבות אחרת, לוח זמנים צפוף, ילדים ובני נוער ממדינות שונות, אימונים, תחרות, לחץ, התרגשות והרבה מאוד אחריות.
ושם, דווקא בתוך כל הבלגן הזה, ראיתי את שי בצורה מאוד ברורה.
לא ילד שנלחץ.
לא ילד שמחכה שמבוגר יגיד לו מה לעשות.
אלא שי.
שקט, חד, שם לב, מבין מהר, ופשוט עושה את מה שצריך.
כבר בשדה התעופה בפרנקפורט היה אפשר לראות את זה. שדה התעופה היה גדול ומבלבל. היינו צריכים להתמצא, לעבור ממקום למקום, לשמור על הילדים, על הציוד, על המזוודות, על הזמנים. בתוך כל זה, שי היה זה שהכי טוב הבין לאן הולכים.
הוא הסתכל על השילוט, קלט את הכיוון, ובאיזשהו שלב פשוט אמר לי משהו בסגנון:
“אבא, זה לא לשם. אנחנו צריכים לשם.”
ואז, ברגע קטן שאני לא שוכח, כמעט שכחתי את המזוודות. בתוך כל ההתארגנות, הראש כבר היה בצעד הבא, ושי היה זה ששם לב.
“אבא, המזוודות.”
זה משפט קצר, כמעט טכני, אבל מבחינתי הוא אומר עליו המון.
כי שי לא היה עסוק רק בעצמו. הוא לא בדק רק אם הוא בסדר. הוא ראה את כל התמונה. הוא שם לב למה שאחרים פספסו. הוא הרגיש אחריות גם על הדברים הקטנים, דווקא במקומות שבהם הכי קל להגיד: “זה לא שלי.”
משם המשכנו ברכבת מפרנקפורט לדיסלדורף. גם שם לא הכל היה פשוט. נסיעה ארוכה, ציוד, מזוודות, ילדים, מאמנים, עומס, ולא תמיד היה אפשר לשבת ביחד. חלק מהמשלחת ישבה בקרונות שונים.
במצב כזה קל מאוד להילחץ או להתפזר. אבל שי שוב נכנס לתפקיד הזה שלו, בלי שמישהו מינה אותו. הוא דאג שלכולם יהיה איפה לשבת, גם אם זה בקרונות שונים. הוא שם לב לציוד, בדק מי נמצא איפה, ועזר לשמור על תחושה של סדר וביטחון.
הוא לא “לקח פיקוד” בצורה רועשת. הוא לא עמד באמצע הקרון וחילק הוראות. זה לא היה הסגנון שלו.
הוא פשוט עשה.
בשקט.
באחריות.
מתוך הבנה שמישהו צריך לראות את התמונה הרחבה.
גם כשהגענו לדיסלדורף והמשכנו ברכבת הקלה, היתה לנו טעות בדרך. ירדנו תחנה אחת לפני הזמן. סיטואציה קטנה, אבל כל מי שהיה פעם במקום זר, עייף, עם ילדים וציוד, יודע כמה מהר רגע כזה יכול להפוך ללחץ.
אבל שי לא עשה מזה עניין.
לא האשים.
לא נלחץ.
הוא הסתכל, הבין איפה אנחנו, קלט את הכיוון, ועזר לנו להגיע למקום הנכון.
בשלב הזה כבר התחלתי להבין שזה לא מקרי. זו היתה הדרך שלו להתמודד עם מצבים לא ברורים: קודם להבין, אחר כך לפעול, ובדרך גם להרגיע את מי שסביבו.
תחרות בינלאומית
התחרות עצמה התקיימה במתחם Andro KIDS. מי שמכיר תחרויות כאלה יודע איזו אנרגיה יש שם: הרבה שולחנות, הרבה ילדים ונערים, שפות שונות, מאמנים, משחקים, קריאות עידוד, הפסדים, ניצחונות, לחץ, רעש, התרגשות.
עבור ילדים שמתחרים בחו”ל זו חוויה גדולה. אבל היא גם יכולה להיות מלחיצה מאוד.
ושם ראו אצל שי עוד יכולת. הוא ידע להרגיע.
הוא לא נתן ללחץ להפוך את התחרות למשהו מאיים. הוא היה שם בשביל האחרים. מילה טובה פה, חיוך שם, נוכחות שקטה. לא תמיד צריך נאום כדי להרגיע. לפעמים מספיק שמישהו לידך משדר לך: “הכל בסדר, אנחנו מסתדרים.”
אחד הרגעים שאני זוכר במיוחד היה כשאחד השחקנים הצעירים הרגיש לא טוב. שאר המשלחת נשארה במתחם התחרות, אבל שי חזר איתו למלון ודאג לו.
זה מסוג הדברים שאולי מבחוץ נראים כמו פרט קטן במסע. מבחינתי זה לב הסיפור.
כי שי היה יכול להישאר בתחרות. להיות עם כולם. להישאר באווירה. להיות חלק מהרעש ומההתרגשות. אבל היה שם ילד שלא הרגיש טוב, ושי הבין שברגע הזה מה שחשוב הוא לא המשחק הבא, אלא האדם שמולך.
אני יכול לדמיין אותו אומר לו משהו פשוט, בסגנון שלו:
“בוא, אני איתך. נלך למלון.”
לא דרמה.
לא הצהרה.
פשוט להיות שם.
ראיית האחר
גם מבחינה ספורטיבית היתה לשי התמודדות מעניינת. בתחרות הזוגות הוא שובץ עם שחקן גרמני שלא הכיר מראש. הם לא התאמנו יחד, לא הגיעו כצמד, וביניהם היתה גם מגבלת שפה.
זו סיטואציה לא פשוטה. צריך לשחק עם מישהו שאתה לא מכיר, להבין איך הוא זז, איך הוא חושב, איך הוא מגיב, איך מעודדים אותו, איך מסמנים לו, איך בונים אמון בזמן קצר.
המאמנים סמכו על שי שיסתדר עם זה. והם צדקו.
שי לא נבהל מזה שהשחקן מולו גרמני. הוא לא נתקע על זה שהם לא מדברים אותה שפה. הוא הבין ששיתוף פעולה לא נבנה רק ממילים. לפעמים הוא נבנה ממבט, מתנועה, מהקשבה, מסבלנות, מכבוד הדדי, ומהיכולת להתאים את עצמך למישהו אחר.
וזה אולי אחד הדברים הכי חזקים שאפשר ללמוד מהסיפור הזה.
לפעמים אנחנו פוגשים מישהו שלא מדבר כמונו, שלא מתנהל כמונו, שלא בא מאותו עולם. אפשר להתרחק בגלל הפער. אפשר גם לנסות לבנות גשר.
שי בחר לבנות גשר.
והיה גם רגע מצחיק, אנושי מאוד, שאני לא רוצה להשאיר בחוץ.
כמו בכל נסיעה עם ילדים ונערים, היו גם רגעים פחות “חינוכיים” במובן הרשמי של המילה. באחד הרגעים שי קלט איזו קללה או ביטוי בגרמנית. אני לא בטוח שזה היה בדיוק מה שהיינו רוצים להכניס למילון הערכים הרשמי, אבל זה היה שי: סקרן, קולט מהר, עם חיוך קטן בזווית הפה, מבין את התרבות גם דרך הדברים הקטנים והלא תמיד חגיגיים שלה.
הוא היה יכול לצחוק מזה, להגיד משהו כמו:
“אבא, אתה יודע מה זה אומר?”
ואני, כנראה, הייתי מעדיף לא לדעת.
אבל גם ברגע הזה היה בו משהו יפה. הוא לא רק “היה בחו”ל”. הוא באמת קלט את המקום. את השפה. את האנשים. את האווירה. את מה שמותר ומה שפחות. את הגבול בין להשתלב לבין להיסחף. גם ההומור הזה היה חלק מהיכולת שלו להיות בתוך סביבה חדשה ולהבין אותה מהר.
השראה
לקראת סוף הנסיעה היתה לנו חוויה מיוחדת מאוד. נסענו ברכבת הקלה לראות משחק ליגה של בורוסיה דיסלדורף, קבוצת טניס השולחן המקומית שבה שיחק טימו בול, אחד השחקנים הגדולים והמפורסמים בעולם.
בשביל שי, שאהב טניס שולחן, זה היה רגע ענק.
האולם, הקהל, הרמה הגבוהה, הקרבה לשחקנים הגדולים, האווירה המקצועית – הכל היה מרגש. אפשר היה לראות את זה עליו. את הברק בעיניים. את ההתרגשות של ילד שנמצא פתאום קרוב לעולם שהוא מעריץ.
אני זוכר את התחושה הזאת. לא צריך היה להסביר לו למה זה מיוחד. הוא הבין לבד.
אולי הוא אמר משהו כמו:
“אבא, זה מטורף.”
ובאמת, בשבילו זה היה מטורף. לא במובן של רעש וצעקות, אלא במובן של השראה. לראות מקרוב לאן אפשר להגיע. לראות איך נראה טניס שולחן ברמות הגבוהות. להרגיש את האולם, את הקהל, את הקצב.
אבל גם אחרי הרגע המרגש הזה הגיע עוד מבחן קטן של אחריות.
בדרך חזרה כבר היתה שעה מאוחרת, ולא היתה תחבורה ציבורית נוחה עד המלון. ירדנו בתחנה רחוקה יחסית, והיה צריך ללכת ברגל בחזרה. היינו במקום לא מוכר, עייפים, אחרי יום ארוך.
ושוב שי היה שם.
הוא ניווט. הוא הוביל את הדרך. הוא שמר על הכיוון. הוא דאג שהקבוצה תגיע למלון.
גם כאן, לא היה צריך להכתיר אותו כמנהיג. הוא פשוט היה כזה ברגע שבו היה צריך שמישהו ייקח אחריות.
העוצמה שבשקט שלך
כשאני מסתכל על הסיפור הזה היום, אני מבין שהוא לא סיפור על תחרות טניס שולחן בגרמניה.
זה סיפור על שי.
על ילד שבמצבים של לחץ, חוסר ודאות, שפה זרה וסביבה לא מוכרת, ידע להביא איתו שקט.
על נער שראה את האחר.
על שחקן שידע לשתף פעולה גם עם מישהו שלא הכיר.
על חבר שחזר למלון עם ילד שלא הרגיש טוב.
על בן ששם לב למזוודות שאבא שלו כמעט שכח.
על מישהו שלא חיכה שיגידו לו מה לעשות.
הוא לא חיפש במה.
הוא לא הנהיג דרך הוראות.
הוא הנהיג דרך מעשים.
הוא שם לב.
הוא דאג.
הוא ניווט.
הוא הרגיע.
הוא התחבר.
הוא כיבד.
הוא עשה.
וזה אולי אחד הדברים שאני הכי רוצה שיישארו מהסיפור הזה.
מנהיגות לא תמיד נראית כמו נאום גדול.
לפעמים היא נראית כמו ילד שאומר: “אבא, המזוודות.”
לפעמים היא נראית כמו נער שמוודא שלכולם יש מקום לשבת ברכבת.
לפעמים היא נראית כמו מישהו שחוזר למלון עם חבר שלא מרגיש טוב.
לפעמים היא נראית כמו שיתוף פעולה עם שחקן זר, גם בלי הרבה מילים.
ולפעמים היא נראית כמו הליכה לילית חזרה למלון, כשכולם עייפים, ומישהו אחד פשוט יודע לאן ללכת.
זה סיפור על טניס שולחן.
אבל יותר מזה, זה סיפור על דרך חיים.
על איך מתנהגים כשלא הכל ברור.
על איך פוגשים אדם אחר.
על איך בונים גשר כשיש פערים.
על איך רואים את מי שצריך עזרה.
ועל איך העוצמה הכי גדולה יכולה לפעמים להיות דווקא בשקט.
פוסט זה נכתב על ידי יורם מיכאלי, אבא של גיבור ישראל שי מיכאלי הי"ד
המפתח של שי
כזה הוא הסיפור על המפתח של החדר בוינגייט.
בתמונות ממחנות האימונים של שי בטניס שולחן רואים נער צעיר, מחייך, עם מחבט ביד, חלק מקבוצה. אימונים, משחקים, חדרים, חברים, ארוחות, צחוקים. לכאורה עוד סוף שבוע ספורטיבי.
אבל בתוך כל זה היה רגע אחד, פשוט מאוד, שתפס אותי כבר בזמן אמת. לא תחרות. לא ניצחון. לא נקודה יפה במיוחד ליד השולחן.
מפתח.
המפתח של החדר.
מי שהיה פעם במחנה אימונים, טיול שנתי או סוף שבוע קבוצתי יודע שמפתח של חדר יכול להפוך מהר מאוד לסיפור שלם.
אצל מי הוא?
מי לקח אותו?
מי שכח אותו בחדר?
מי ירד לאכול והשאיר את כולם בחוץ?
מי נעל?
מי צריך להיכנס להתקלח?
מי צריך להוציא ציוד?
זה נשמע קטן, אבל כשיש כמה ילדים בחדר אחד, אימונים, עייפות, תיקי ספורט, מקלחות, זמנים, ארוחות ולחץ של תחרות, מפתח אחד יכול לייצר הרבה בלגן.
ושי קלט את זה.
בלי שמישהו הכריז עליו כאחראי.
בלי שקיבל תפקיד רשמי.
בלי לומר: “אני עכשיו מנהל את החדר.”
הוא פשוט הבין שיש פה משהו שצריך שמישהו ייקח עליו אחריות.
אז הוא לקח.
הוא ידע איפה המפתח.
הוא דאג שלא ילך לאיבוד.
הוא שם לב מי צריך להיכנס לחדר.
הוא וידא שהחדר לא ננעל כשמישהו צריך משהו.
הוא שמר על הסדר הקטן הזה, שבסוף משפיע על כולם.
ומה שתפס אותי אז, ומה שתופס אותי עוד יותר היום, הוא שזה היה כל כך שי.
לא דרמה.
לא רעש.
לא “תראו אותי”.
רק בחור שמסתכל סביב, מזהה צורך, ואומר במעשים שלו: אני אדאג לזה.
וזה בדיוק המקום שבו רואים אחריות אמיתית. לא כשנותנים לך תפקיד עם כותרת. לא כשכולם מוחאים כפיים. אלא כשיש משהו קטן שאף אחד לא רוצה להתעסק איתו, ואתה מבין שאם לא תשים לב, זה יפגע באחרים.
המפתח הזה הפך בשבילי לסמל.
סמל לאחד שאפשר לסמוך עליו.
סמל למנהיגות שקטה.
סמל לאחריות שלא מבקשת במה.
סמל ליכולת לראות את הקבוצה ולא רק את עצמך.
והדבר המדהים הוא שהסיפור הזה לא נשאר רק זיכרון שלי.
שחקנים שהיו עם שי בוינגייט זוכרים אותו עד היום דרך הסיפור הזה. לא כי זה היה רגע גדול מבחוץ, אלא כי הם הרגישו אותו מבפנים. הם הרגישו שיש מישהו שמחזיק את הדברים. מישהו שאכפת לו. מישהו שמבין שגם הפרטים הקטנים חשובים.
אחריות אישית
זה לא קרה במקרה.
היא ידעה ששי יהיה שם בשבילו.
לראות את האחר
ובמיוחד היה שם חבר לקבוצה, בחור שהיה מבוגר משי והתמודד עם אתגרים חברתיים ותקשורתיים. שי ידע לראות אותו באמת. לא כבעיה. לא כקושי. לא כמישהו שצריך להתרחק ממנו.
כחבר.
כאדם.
כחלק מהקבוצה.
שי ידע להיות לידו בצורה שלא מביכה, לא מסמנת ולא עושה מזה עניין גדול. הוא פשוט שילב אותו. דיבר איתו. הרגיע אותו. נתן לו מקום. עזר לו להרגיש שייך.
אבל הסיפור לא נגמר שם.
אותו חבר, שהיה אז צריך את העזרה ואת המסגרת ואת הביטחון, למד עם הזמן לקחת אחריות בעצמו. ועד היום, בקבוצה, הוא אחראי המפתח.
כן, ממש כך.
הוא אחראי המפתח.
ולדבריו, זה בזכות שי.
בעיניי, זה אחד הדברים הכי מרגשים שאפשר לומר על אדם.
כי שי לא רק לקח אחריות בעצמו. הוא השאיר אחריו דרך. הוא הראה למישהו אחר איך נראית אחריות. לא בהרצאה, לא בשיעור, לא בסיסמאות. פשוט במעשים.
הוא הראה שאחריות היא לא להיות “הבוס”.
אחריות היא לדאוג.
אחריות היא לזכור.
אחריות היא לשים לב.
אחריות היא להבין שגם משהו קטן כמו מפתח יכול להיות דבר גדול, אם הוא משפיע על אנשים אחרים.
וזו בדיוק היתה הדרך של שי.
גם בחדר האוכל בוינגייט ראו את זה מזווית אחרת. בזמן שאחרים לפעמים התלוננו על האוכל, חיפשו מה חסר או מה לא מספיק טוב, שי דווקא היה מרוצה.
הוא אהב את האוכל שם.
וזה היה מצחיק, כי אפשר היה לדמיין אותו יושב עם הצלחת, מסתכל על מי שמתלונן, ואומר בחיוך:
“מה אתם רוצים? זה סבבה לגמרי.”
גם כאן היה בו משהו מיוחד. הוא ידע ליהנות ממה שיש. לא לעשות דרמה. לא לחפש תנאים מושלמים כדי להרגיש טוב. הוא בא להתאמן, להיות עם החברים, להיות חלק מהקבוצה, וכל השאר היה מבחינתו חלק מהחוויה.
אבל אם צריך לבחור רגע אחד שמספר את שי בוינגייט, בשבילי זה המפתח.
כי בסוף ערכים לא תמיד נראים כמו משפטים גדולים.
לפעמים הם נראים כמו ילד ששומר על מפתח.
לפעמים הם נראים כמו נער שמוודא שאף אחד לא נשאר מחוץ לחדר.
לפעמים הם נראים כמו חבר שמצליח לגרום למישהו אחר להרגיש בטוח.
ולפעמים הם ממשיכים לחיות שנים אחרי, כשאותו חבר אומר: היום אני אחראי המפתח, וזה בזכות שי.
המפתח שבסיפור
אבל הוא לא באמת קטן.
זה סיפור על אחריות.
על ראיית האחר.
על מנהיגות שקטה.
על חברות.
ועל הדרך שבה שי ידע להשפיע על אנשים בלי לדבר הרבה.
פשוט להיות.
לראות.
לדאוג.
ולעשות.
פוסט זה נכתב על ידי יורם מיכאלי, אבא של גיבור ישראל שי מיכאלי הי"ד
לאורם של בן זוסמן ושי מיכאלי – משחק ליגת על בטניס-שולחן: הפועל ירושלים מול בית"ר ראשון לציון
זהו אולם שבו מנכיחים את זכרו ומורשתו של סמל שי מיכאלי הי"ד, ולכן עצם קיום המשחק במקום הזה קיבל משמעות עמוקה הרבה מעבר להתמודדות ספורטיבית.
לפני שריקת הפתיחה נערך טקס מרגש לזכרם של בן ושי, שני לוחמים שנפלו במלחמת חרבות ברזל. בטקס סיפר גבריאל קלוו על בן, על דרכו כשחקן בקבוצה בירושלים ועל דרכו הצבאית. יורם מיכאלי, אביו של שי, סיפר על שי באותם ההקשרים: על האהבה לספורט, על החיבור לקבוצה, על הערכים שהובילו אותו גם במגרש וגם בשירותו הצבאי.
היה זה רגע שבו הספורט, הזיכרון והערכים נפגשו במקום אחד. רגע שמזכיר עד כמה מגרש ספורט יכול להיות לא רק מקום של תחרות, אלא גם מקום של חיבור, קהילה, מורשת והמשכיות.
לאחר הטקס התקיימה ההתמודדות במסגרת הליגה. המשחקים היו צמודים מאוד, ברמה גבוהה ובאווירה ספורטיבית ומכבדת. בסיום גברה בית"ר מיכה ראשון לציון על הפועל ירושלים בתוצאה 2:4.
תודה לכל מי שלקח חלק בערב המיוחד הזה, לשחקנים, למאמנים, ולקהל שהגיע לכבד, לזכור ולעודד.
לאורם של בן ושי, נמשיך להאמין בכוחו של הספורט לחבר בין אנשים, להנחיל ערכים ולהמשיך דרך.
פוסט זה נכתב על ידי יורם מיכאלי, אבא של גיבור ישראל שי מיכאלי הי"ד
מירוץ ראשון לציון 2026 ואורו של שי
עבורנו, זו היתה הזדמנות נוספת להמשיך ללכת, לרוץ ולפעול לאורו של שי.
בתוך האנרגיה של המשתתפים, המשפחות, הילדים, הרצים והקהילה, הורגש שוב עד כמה ספורט יכול להיות מקום של חיבור, ערכים, התמדה, חברות ורוח טובה.
שי אהב ספורט, אהב תנועה, אהב אנשים, ובעיקר ידע להביא איתו אור לכל מקום שבו היה. לכן היה מרגש לראות את שמו ואת רוחו משתלבים באירוע עירוני שמחבר בין גוף, לב וקהילה.
לאורו של שי אנחנו מבקשים להמשיך ליצור פעילויות שמחברות בין ספורט לערכים, בין זיכרון לחיים, ובין סיפור אישי אחד למסע משותף של רבים. אירוע זה, כמו רבים אחרים, הינו חלק ממיזם 'לאורו של שי' שמתמשך ונתמך על ידי תכנית שקמה של ארגון הכוורת ובשותפות עם הג'וינט ישראל, קרנות הביטוח הלאומי והפדרציה של ניו-יורק.
מירוץ ראשון לציון, שחזר אחרי פגרה של 3 שנים, היה אירוע מרשים של החברה העירונית ראשון לציון ועירית ראשון לציון.
בנוסף למיקצים התחרותיים הרבים בהם השתתפו אף אלופי ישראל ורצים בכירים, התקיימו מיקצים מיוחדים נוספים: מקצה של 1200 מטר לתלמידי כיתות ה-ו, מיקצה עממי של 2000 מטר ומיקצה לבעלי צרכים מיוחדים שהתלוו אליהם רצי אלו"פ כושר קרבי בראשות דני בארי. במיקצה העממי השתתפו תלמידים מבתי ספר רבים בראשון לציון, כולל תלמידי הגימנסיה הריאלית שנרתמו לרוץ עם חולצות ודגלים לאורו של שי מיכאלי.
תודה לכל מי שלקח חלק, רץ, עודד, צילם, חיבק, שאל והתעניין.
כל צעד כזה ממשיך את הדרך. ותודה מיוחדת לגיא חמוי הצלם שמלווה את המשפחה באהבה ונתינה מכל הלב.
אתם מוזמנים לעקוב ולהוסיף עוקב remember_shay_michaeli@ ולקרוא על שי ומורשתו באתר.
לאורו של שי.
פוסט זה נכתב על ידי יורם מיכאלי, אבא של גיבור ישראל שי מיכאלי הי"ד
לזכור את שי, להמשיך את האור
כשאנחנו מביטים על אזכרת השנתיים לנפילתו של שי, הלב נשאר מלא בהתרגשות, בכאב, ובעיקר בתחושה חזקה מאוד של נוכחות. נוכחות של אדם שאיננו כאן, אבל ממשיך להיות כאן בכל כך הרבה דרכים.
הטקס היה מרגש ומיוחד מאוד. היו בו רגעים של כאב, של אהבה, של זיכרון ושל חיבור. הדברים שנאמרו, השירים, המחוות, ההספדים, וגם הסרטון המרגש שהוקרן ובו נשמע קולה של שיר, יצרו יחד מעמד שהיה גם אישי מאוד וגם גדול יותר מהרגע עצמו. מעמד שבו שוב הורגש עד כמה שי ממשיך לחבר בין לבבות, בין עולמות, ובין אנשים.
אחד הדברים שנגעו בנו במיוחד היה המגוון האנושי שנכח בטקס. בני משפחה, חברים, אנשי חינוך, אנשי ספורט, אנשים ממעגלים שונים בחייו של שי, וגם אנשים שפגשו את המשפחה רק מאז נפילתו, אך עם הזמן הפכו לחלק מן הדרך. היה בכך משהו עמוק ומרגש מאוד. לא רק מי שהכיר את שי אישית נושא אותו בלב, אלא גם מי שפגש את האור, הערכים והאהבה שנשארו אחריו.
לצד מי שהגיעו, היו גם מי שביטאו את השתתפותם בדרכים אחרות, דרך גלגלי פרחים, אביזרים, מחוות ומחשבה אמיתית. לכל אלה היתה משמעות גדולה עבורנו. כל מחווה כזאת אמרה בדרכה: שי לא נשכח.
ובתוך כל זה, היה גם חיבור מרגש במיוחד למכבי נתניה. זו לא היתה רק נוכחות של צבע או סמל, אלא מחווה עם נשמה. מקום מיוחד שמור למוטל'ה שפיגלר, שבעיניי הוא גדול הכדורגלנים של ישראל, והיחיד שכבש שער במונדיאל במדי נבחרת ישראל, שנסע יום קודם לכן למתחם האימונים של מכבי נתניה כדי לאסוף את פריטי המועדון, והביא אותם מוקדם בבוקר האזכרה. יש מעשים שלא נמדדים רק לפי מה שרואים מבחוץ, אלא לפי הלב שמונח בהם. זו היתה מחווה מרגשת, רגישה ונדיבה, ואנחנו מודים עליה מאוד.
גם הדברים שנישאו במהלך הטקס נתנו מילים למה שכמעט אי אפשר להכיל. במכתבה של אורלי עלו הגעגוע שאיננו לומד את הזמן, הסירוב הפנימי לקבל את החסר, והאופן שבו שי ממשיך להישאר נוכח באור שלו, בצחוק שלו, בעיניים שידעו לראות אנשים וביכולת הנדירה שלו להעניק ביטחון, אהבה וטוב. בשיר "לא הספקת" עלתה בעוצמה הכאב על כל מה שנגדע מוקדם מדי, אך גם ההכרה ששי הספיק להיות מצפן לאנשים ולהדליק אור שלא יכבה. במכתבו של ירון הורגשה היטב ההשפעה העמוקה של שי כחבר, כאדם שידע לראות אחרים באמת, להקשיב, לייעץ מכל הלב ולהשאיר חותם חי בלבם של מי שזכו להכיר אותו. וגם בהספד המצולם של שיר, שהוקרן בטקס, היה רגע מרגש במיוחד שהוסיף למעמד כולו שכבה עמוקה של אהבה, געגוע ונוכחות משפחתית חזקה מאוד.
אולי זה מה שהורגש יותר מכל בטקס הזה. לצד האבל, לצד הגעגוע, לצד כל מה שלא הספיק, הורגשה גם עוצמת החותם. היתה שם ההכרה בכך שהעולם הפסיד הרבה מאוד כששי נפל, אבל גם הידיעה שהוא הספיק להשאיר בו משהו נדיר. דרך, ערכים, רגישות, צניעות, נתינה, יכולת לראות את האחר, ויכולת להאיר.
התמונות, הסרטונים וקטעי ההספדים המלווים את הפוסט הזה משקפים רק חלק קטן מן הרגש, העומק והמשמעות שהיו באותו מעמד. אבל אולי די גם בהם כדי להרגיש שוב עד כמה שי ממשיך להיות נוכח, ועד כמה האור שלו ממשיך לגעת באנשים.
ומתוך הזיכרון הזה, ומתוך הרצון שהאור שלו ימשיך לפעול בעולם, ממשיכים להבשיל גם צעדים נוספים. שדרוג האתר, ומיזם "לאורו של שי" שמתגבש בתיכון נעמ"ת, בליווי של תכנית שקמה ובשותפות עם ארגוני הכוורת, הג'וינט, קרנות הביטוח הלאומי, הפדרציה של ניו יורק, חברת marketeam.ai ומיזם next-october.
תודה לכל מי שהיו חלק.
למי שהגיעו, למי ששלחו, למי שפעלו, למי שחיבקו, למי שזכרו, ולמי שממשיכים ללכת איתנו בדרך הזאת. ותודה מיוחדת לצלם 'הבית' גיא חמוי.
האור של שי ממשיך להאיר.
ואם אתם רוצים להיות מעודכנים בווטסאפ לגבי פעילויות ההנכחה לאורו של שי, הצטרפו בלינק הזה.
הפוסט נכתב על-ידי יורם מיכאלי, אבא של סמל שי מיכאלי ז"ל.
ניוקי של שי בקפה גן סיפור
בשבוע של יום הזיכרון 2026 (ראשון עד חמישי 19-23.4) מוגשת מנת ניוקי תפוחי אדמה ברוטב עגבניות בקפה גן סיפור שבגן בעברית בראשון לציון, מקום שבו שי מיכאלי, גיבור ישראל שנפל לאחר שלקח חלק במבצע 'יד זהב' לחילוץ חטופים בעזה, הרבה לשבת, לאכול ולבלות.
לצד המנה מופיע QR שמוביל לדף זה. הבחירה במנה הזאת נעשתה מתוך רצון להביא משהו פשוט, שקרוב לשי ולטעם שלו.
למנה הזאת יש גם משמעות משפחתית מיוחדת. סבתו של שי, שעלתה מארגנטינה, היתה מכינה ניוקי תפוחי אדמה, ושי גדל על המנה הזאת ואהב אותה מאוד. לכן הבחירה בה היא לא רק קולינרית, אלא גם אישית ומלאת זיכרון.
ההגעה לדף הזה דרך התפריט היא הזמנה לעצור לרגע, לקרוא, ולהכיר את שי קצת יותר. באתר הזה תוכלו לפגוש את הסיפור שלו, את האדם שהיה, את הערכים שהאיר סביבו, ואת הדרך שבה האור שלו ממשיך להישאר נוכח גם היום.
יהיה מאוד משמעותי בשבילנו אם תצטלמו עם הניוקי של שי ותעלו את התמונות
לאלבום
.
בנוסף, אפשר להעלות את התמונות לאינסטגרם, לתייג את
remember_shay_michaeli ואת cafe_gan_sipur ולהוסיף עוקב לשניהם.
ואם אתם רוצים להיות מעודכנים בווטסאפ לגבי פעילויות ההנכחה לאורו של שי, הצטרפו בלינק הזה.
שבועיים של צמיחה, פריחה ואהבה לאורו של שי
שבועיים.
שבועיים אינטנסיביים במיוחד.
שבוע של ט"ו בשבט, חג הנטיעות והצמיחה, ואחריו השבוע של וולנטיין, שבוע של אהבה.
וכמה סמלי שהשבועיים האלה נפגשו אצלנו.
זה התחיל כמעט בט"ו בשבט עצמו, בטקס מצטיינים בתיכון נעמת, עם קבלת תעודות המחצית.
בתוך רגעים של גאווה והישגים, נטענו בגינת התיכון עץ לזכרו של שי. עץ תות צעיר באדמה, אבל גדול במשמעות. צמיחה מתוך כאב. המשכיות. תזכורת יומיומית לכך שמצוינות וערכים הולכים יחד, ושגם דבר קטן שנשתל באהבה יכול לגדול ולהעניק פרי. וגם מוטל'ה שפיגלר, מגדולי הכדורגלנים הישראלים אי-פעם (בעיניי הגדול מכולם), כיבד אותנו ואת שי בנוכחותו.
מול תלמידים ותלמידות, אורלי דיברה בשם שי. בשם האהבה אליו. בשם הגעגוע העמוק. היא דיברה על הערכים שלו, על הדרך, על הבחירה לראות את האחר. המילים שלה לא היו רק זיכרון. הן היו בקשה. הן היו שליחות.
למחרת התקיימה תחרות השחמט בתיכון.
לוח, כלים, שקט, מחשבה קדימה. ריכוז, התמדה, דרך ארץ. כל כך שי. גם שם אורלי חיברה בין המהלכים שעל הלוח לבין המהלכים של החיים, והזכירה שמצוינות אמיתית אינה רק ניצחון, אלא גם אנושיות. בנוסף, חנכנו בתחרות את 'דירוג שי', מערכת מבוססת AI, שמאפשרת הוקרת מצטייני ערכים, כשהפעם הערך היה 'כבוד ודרך ארץ'.
אתם מוזמנים לקרוא על כך יותר בדף סיכום האירוע באתר ShaySport.
ובאותו יום, בלי שנכחנו שם פיזית, בגלל לוח הזמנים הצפוף, הגדוד שלו, גדוד 5114 המסווג, נטע עץ לזכרו ביער חרבות ברזל שהוקם בעוטף עזה.
ואז הגיע השבוע שאחרי.
שבוע של אהבה. שבוע שבו הארץ נצבעה בפריחה מרהיבה של כלניות, באדום וגם בלבן ובסגול, ברקפות עדינות ובירוק חורפי רענן. יצאנו לשבילים, לחורבת שרישה, ליער כלניות הסרגל שבמנחת מגידו, לשמורת פורה ולבית גוברין. בכל מקום כזה הלב מתרחב. יש געגוע, והוא תמיד שם. אבל יש גם יופי עוצר נשימה. יש חיים. יש התחדשות. יש ידיעה שבשביל שיהיו לנו רגעים כאלה שי נפל.
ובתוך כל העשייה והטבע, היה רגע אחד מאוד מיוחד.
חנכנו בצנעה אך בגאווה גדולה את "ספריית שי" בבית הספר היסודי בארי, המקום שבו שי למד כילד. לחזור לשם, אל המסדרונות של הילדות שלו, אל הסקרנות, אל הספרים, היה מרגש עד עמקי הלב. ספרייה היא מקום של דמיון, של ידע, של שקט ושל צמיחה פנימית. לדעת שילדים וילדות ייכנסו אליה, יפתחו ספר, ויפגשו את שמו של שי דרך מילים, דרך מחשבה, דרך חלום, דרך סיפורו התלוי על הקיר, זו המשכיות חיה ונושמת.
ובסוף השבוע, מול אולם מלא, בהופעה של עידן חביב, הגיע רגע ספונטני ומטלטל.
אורלי שוב דיברה. דיברה בשם שי. בשם האהבה אליו. בשם הגעגוע שלא עוזב. ובתוך המוזיקה והלבבות הפתוחים היא הביאה את הערכים שלו אל קדמת הבמה. והקהל הקשיב. באמת הקשיב.
עוד שבועיים שבהם האור של שי, גיבור ישראל, המשיך להתפשט.
דרך עץ תות צעיר.
דרך לוח שחמט.
דרך ספרייה בבית ספר יסודי.
דרך שבילים פורחים.
ודרך לב אמיץ שממשיך לדבר בשמו.
אנחנו ממשיכים לשתול.
ממשיכים לצעוד.
ממשיכים לבחור בצמיחה.
ממשיכים לבחור באהבה.
וממשיכים להפיץ את אורו של שי.
הפוסט נכתב על-ידי יורם מיכאלי, אבא של סמל שי מיכאלי ז"ל.
תחרות TOP8 טניס שולחן לאורו של שי 12.10.2025
לוח הזמנים של התחרות TOP8
אירוע הטניס שולחן השנתי TOP8 לאורו של גיבור ישראל סמל שי מיכאלי הי"ד – יום ראשון 12.10.2025 – אולם אבני החושן ראשון לציון
- אירוע הטניס שולחן השנתי (לינק לאירוע של השנה שעברה) בשיטת TOP8 לאורו של סמל שי מיכאלי הי"ד התקיים בחול המועד סוכות, יום ראשון 12.10.25 באולם הספורט אבני החושן שבמערב ראשון לציון.
- בשלב הבתים (תחרות נשים ותחרות גברים, 2 בתים עם 4 מתחרים ומתחרות בכל בית) בשיטת הטוב מ-5 התחרות התעלתה לרמות גבוהות מאוד, כולל משחקים מותחים מאוד (בעיקר בבית 1 גברים), תוצאות מפתיעות (כרמית דור מפסידה 3:0 לחברתה לאגודת הפועל ירושלים תמר קלוו, אופק נחושי המדורגת אחרונה בבית 2 נשים מנצחת את 3 יריבותיה לבית 0:3 ועולה ראשונה לחצי הגמר) ויניב שרון בחגיגת ניצחון מרהיבה.
- בסיום שלב הבתים, בשעה 18:00, נערך טקס לאורו של גיבור ישראל סמל שי מיכאלי הי"ד בנוכחות מכובדים רבים.
- לאחר הטקס התקיימו במקביל 4 משחקי חצי הגמר בשיטת הטוב מ-7, שהתעלו לרמה גבוהה מאוד ובמיוחד משחק חצי גמר הגברים בין טל ישראל לאיתי שושן, שהיה משחק מותח לכל אורכו. לדברי מאמן בכיר שנכח בקהל מדובר מאחד ממשחקי טניס-השולחן מהטובים שנראו בישראל!
- משחקי הגמר בשיטת הטוב מ-7 הכתירו את כרמית דור וטל ישראלי כאלופי תחרות ה-TOP8.
- לראשונה בישראל כל משחקי התחרות צולמו על-ידי חברת Pixellot ושודרו בשידור חי ביוטיוב ואף השידור זכה לחנוך את תחום שידורי הטניס-שולחן העולמיים של חברת DAZN המשדרת אירועי ספורט עולמיים (DAZN היא הרשת ששידרה את משחקי המונדיאל הראשון לקבוצות כדורגל).
- התחרות נוהלה באופן מיוחד ע"י תוכנה שנכתבה במיוחד לצורך התחרות באמצעות AI וללא שורת קוד אחת שנכתבה בידי מתכנת אנושי! את התחרות ניהל שי רותברת עם צוות שיפוט שנרתם לאירוע במיוחד.
- לאור הערכים של שי, לשופטים ניתן כרטיס שיפוט מיוחד בצבע ירוק, בנוסף לכרטיסי השיפוט הרגילים (לבן, צהוב ואדום). הכרטיס הונף על-ידי מספר שופטים לציין שחקן או שחקנית לטובה לאור התנהגות ראויה לציון. כמובן שמדובר בכרטיס סמלי בלבד ללא השפעה אמיתית על התחרות, אך מדובר בניסוי ראשון וחיובי בענף הטניס שולחן וביוזמה בלעדית של מיזם 'לאורו של שי'.
- האירוע הופק זאת השנה השניה על-ידי חברת הפקות ספורט הדר בן דרור, בשיתוף מלא עם החברה העירונית לתרבות וספורט ראשון לציון, קרן ראשון לציון ונותני החסות.
- כאמור, בטקס נכחו מכובדים רבים ונשאו דברים לפי הסדר הבא: הדר בן-דרור מפיקת האירוע ומנחת הטקס, אל"מ י' מפקד מרחב 513 מרכז הלוחמה בספקטרום, יניב שרון מאמן קבוצת בית"ר ראשון לציון (מאמנו של שי ואלוף ישראל לבוגרים 7 פעמים), שיר מיכאלי (אחותו של שי), אורלי מיכאלי (אמו של שי) ומר רז קינסטליך ראש עירית ראשון לציון.
- בין המכובדים הרבים, חשוב לציין את הגברת ליאל אבן-זוהר מ"מ ראש העיריה, מר חיים דינר יו"ר ועד המשפחות השכולות בסניף יד לבנים, מר דורון מילברג מנכ"ל העיריה, מר אריק ז'מייטיס מנהל חטיבת ספורט וקהילה בחברה העירונית, מר אסי דרעי מנהל אגף הספורט בחברה העירונית, מר יהודה מתתיהו מנהל אתר ההנצחה של חיל הקשר והתקשוב ומר סער פרנקל מנהל תיכון 'העמית' מקיף ג' בו למד שי.
- את הצבא ייצגו קצינים, נגדים וחיילים רבים, ביניהם כאמור אל"מ י' מפקד מרחב 513, וגם אל"מ נ' מפקד בסיס ההדרכה של חיל הקשר והתקשוב (בה"ד 7).
- תודה לאגודת בית"ר מיכה ראשון לציון על העזרה בהפקת ובהצלחת האירוע. לכל מי שהשתתף כשחקן, שופט, צוות וכל מי שבא ונכח.
- תודה מיוחדת מגיעה לכל העוסקים בהכנת התחרות ובארגונה, חלקם הגדול בהתנדבות מלאה וחלקם גם בעילום שם.
יניב שרון בחגיגת נצחון מרהיבה – צילום תרומת Pixellot
אירוע טניס שולחן TOP8 – אולם אבני החושן 12.10.25 – סרטון שולחן הנצחה
טקס ההנצחה לאורו של שי – צילום בהתנדבות גיא חמוי
הקלטת השידור החי – שולחן 1 – צילום תרומת Pixellot (אורך ההקלטה כ-7 שעות)
הקלטת השידור החי – שולחן 2 – צילום תרומת Pixellot (אורך ההקלטה כ-7 שעות)
הקלטת השידור החי – שולחן 3 – צילום תרומת Pixellot (אורך ההקלטה כ-7 שעות)
הקלטת השידור החי – שולחן 4 – צילום תרומת Pixellot (אורך ההקלטה כ-7 שעות)
לוח הזמנים והתוצאות
[shaysport_schedule sheet_id="1Wzs9a1r-UVY3WQA9lEfZ5P9uzV0k_XcXM7vec3ZWkmI" gid="1875662934" view="he-desktop"]
[shaysport_standings
sheet_id="1Wzs9a1r-UVY3WQA9lEfZ5P9uzV0k_XcXM7vec3ZWkmI"
men_gid="1009892753"
women_gid="2030913446"
which="both" /* men | women | both */
view="he-desktop" /* he-desktop | he-mobile | en-desktop | en-mobile */
refresh="" /* שניות לריענון; ריק כדי לבטל */
heading="yes" /* yes כדי להציג כותרת קטנה מעל כל טבלה */
][shaysport_schedule sheet_id="1Wzs9a1r-UVY3WQA9lEfZ5P9uzV0k_XcXM7vec3ZWkmI" gid="1875662934" view="he-mobile"]
[shaysport_standings
sheet_id="1Wzs9a1r-UVY3WQA9lEfZ5P9uzV0k_XcXM7vec3ZWkmI"
men_gid="1009892753"
women_gid="2030913446"
which="both" /* men | women | both */
view="he-mobile" /* he-desktop | he-mobile | en-desktop | en-mobile */
refresh="" /* שניות לריענון; ריק כדי לבטל */
heading="yes" /* yes כדי להציג כותרת קטנה מעל כל טבלה */
]
בית 1 נשים – כרמית דור – תמר קלוו – צילום תרומת Pixellot
בית 1 נשים – סיני יצחקי – מיקה מלמד – צילום תרומת Pixellot
בית 1 נשים – כרמית דור – סיני יצחקי – צילום תרומת Pixellot
בית 1 נשים – תמר קלוו – מיקה מלמד – צילום תרומת Pixellot
בית 1 נשים – כרמית דור – מיקה מלמד – צילום תרומת Pixellot
בית 1 נשים – סיני יצחקי – תמר קלוו – צילום תרומת Pixellot
בית 2 נשים – ויטל קרלין – אלישבע גבריאלוב – צילום תרומת Pixellot
בית 2 נשים – ליסה מיכאלובה – אופק נחושי – צילום תרומת Pixellot
בית 2 נשים – ויטל קרלין – ליסה מיכאלובה – צילום תרומת Pixellot
בית 2 נשים – אופק נחושי – אלישבע גבריאלוב – צילום תרומת Pixellot
בית 2 נשים – אלישבע גבריאלוב – ליסה מיכאלובה – צילום תרומת Pixellot
בית 2 נשים – ויטל קרלין – אופק נחושי – צילום תרומת Pixellot
בית 1 גברים – טל ישראלי – רונאל דוידוב – צילום תרומת Pixellot
בית 1 גברים – יונתן שוסטרמן – יניב שרון – צילום תרומת Pixellot
בית 1 גברים – טל ישראלי – יונתן שוסטרמן – צילום תרומת Pixellot
בית 1 גברים – טל ישראלי – יניב שרון – צילום תרומת Pixellot
בית 1 גברים – רונאל דוידוב – יונתן שוסטרמן – צילום תרומת Pixellot
בית 1 גברים – רונאל דוידוב – יניב שרון – צילום תרומת Pixellot
בית 2 גברים – איתי שושן – אביב בן ארי – צילום תרומת Pixellot
בית 2 גברים – איתי אביבי – רומן דריפסקה – צילום תרומת Pixellot
בית 2 גברים – איתי אביבי – איתי שושן – צילום תרומת Pixellot
בית 2 גברים – אביב בן ארי – רומן דריפסקה – צילום תרומת Pixellot
בית 2 גברים – איתי אביבי – רומן דריפסקה – צילום תרומת Pixellot
בית 2 גברים – איתי שושן – אביב בן ארי – צילום תרומת Pixellot
חצי גמר נשים – כרמית דור – ויטל קרלין – צילום תרומת Pixellot
חצי גמר נשים – סיני יצחקי – אופק נחושי – צילום תרומת Pixellot
גמר נשים – כרמית דור – סיני יצחקי – צילום תרומת Pixellot
חצי גמר גברים – איתי אביבי – יונתן שוסטרמן – צילום תרומת Pixellot
חצי גמר גברים – טל ישראלי – איתי שושן – צילום תרומת Pixellot
גמר גברים – טל ישראלי – איתי אביבי – צילום תרומת Pixellot (בשתי מצלמות)
https://youtu.be/6N_2WjkjXwkhttps://youtu.be/XcEBblE2EDs
יומן מסע הפוגה והנכחה – ארה"ב אוגוסט-ספטמבר 2025
המסע הזה נולד מתוך צורך כפול: מצד אחד הפוגה – עצירה נשימתית קצרה מהעשייה הבלתי פוסקת בארץ, זמן להיות יחד כמשפחה, להתבונן מהצד, להיטען באנרגיה חדשה. ומצד שני הנכחה – להמשיך ולתת לשי נוכחות גם מעבר לים, לספר עליו ועל הערכים שהאיר בהם את דרכו, ולהביא את אורו אל קהילות שונות בארה"ב.
ההתנעה של המסע הייתה שילוב בין יוזמה פנימית לבין תמיכה של משפחות מארחות, חברים ושותפים לדרך. חודשים ארוכים של מחשבה ותכנון קיבלו ביטוי בהכנות מדויקות: תיאומי נסיעות, בחירת מסלולים, תיאום מפגשים עם קהילות מקומיות, לצד מחשבה על מתנות והפתעות סמליות שנושאות את שמו ואת מורשתו של שי.
וכך יצאנו לדרך. אחרי הנחיתה בניו יורק המשכנו בדרכים צפונה, במסלול שעבר דרך נופים ירוקים ותחנות קטנות עד שהגענו ליעד הראשון שלנו Lake Goerge שבצפון מדינת ניו יורק. בכל תחנה אנו משלבים בין זמן אישי כמשפחה לבין רגעים של חיבור לאחרים. שייט ב־Lake George, טיולים בטבע, מפגשים מרגשים עם קהילות יהודיות ועם חברים חדשים, כל אלו הפכו לחלק בלתי נפרד מהמסע.
