כאב, מסע, המשכיות – בתוך שקמה ולאורו של שי
אני כותב את השורות האלו כאב שכול.
כל יציאה מהבית מאז ששי נפל כגיבור מלחמה מרגישה כמו קריעת ים סוף.
כל תנועה, כל מילה, כל מפגש עטופים בכאב שמסרב להרפות ובתחושת שליחות שמתעצמת מתוך ההבנה שאין ברירה אלא להמשיך.
כשהצטרפתי לתכנית שקמה יחד עם המיזם 'לאורו של שי' הגעתי אל התכנית דרך יפה, אותה פגשתי מספר פעמים, בחלקה הצבאית וגם במסע ההורים השכולים לקפריסין. לא חיפשתי עוד פרויקט. חיפשתי אוויר, אחיזה, דרך לחיות עם הבלתי אפשרי. לא ידעתי אם אצליח. לא ידעתי אם אני מוכן. לא ידעתי אם אצליח לדבר בקול מבלי להישבר. לא ידעתי אם מישהו באמת יוכל להבין.
המפגש עם מנטורים, שיחות, למידה, דיוק והכוונה לא רק חידדו את המיזם. הם חידדו אותי. חיזקו את ההבנה שכבר הייתה בי שהזיכרון של שי לא צריך להישמר רק בבית, על הקיר או באלבום. הוא צריך לצאת החוצה. להפוך לעשיה, לערך, לדוגמא.
המעבר מפיזור למיקוד לא היה טכני. הוא היה רגשי. מצאתי את עצמי עובר ממרחב של תעוקה לשביל של נשימה.
באמצע התכנית פרצה המלחמה עם איראן. היא לא האיצה בי למהר. להפך, היא גרמה לי להבין שזהו מסע ארוך. שאין סיבה למהר. זהו מיזם שימשך עוד שנים קדימה. הזמן שלו נמדד לא בלוחות זמנים של תכניות אלא בנשימה העמוקה ובאורך הרוח. למעשה, את 'לאורו של שי' התחלתי מיד אחרי נפילתו של שי הגיבור והתכנית שקמה היא רק פרק אחד במסע הזה. פרק חשוב ומשמעותי, אך אחד מני רבים שעוד יבואו. מה שמצאתי בתכנית הוא שותפים לדרך. אנשים שצועדים, כואבים ובונים יחד איתי. משפחות שכולות שעוף החול שלהן קם מתוך האש.
רגע לפני סיום, תודה עמוקה לצוות המופלא של תכנית שקמה: ברק, הילה, אסנת, רויטל, אביטל, אביה ותודה מיוחדת לגיא הצלם, שתיעד אותנו בעין רגישה לאורך הדרך. תודה גם לצוות הרחב מהכוורת ולגופים התומכים שמאפשרים את המרחב הזה. תודה גם ליגאל, שהיה עוד כתף תומכת במסע הזה.
'לאורו של שי' איננו רק מיזם. הוא נשימה. הוא הדרך שלי לומר לעולם שהיה פה אדם. הוא אהב, הוא פעל, הוא נתן והוא ממשיך. דרכי, דרכנו, דרך כל מי שפוגש את רוחו ואת ערכיו.
ואני? אני ממשיך. כל צעד מהבית, כל מבט קדימה, כל תכנית וכל מפגש הם עוד ים שאני מנסה לחצות. לפעמים בגלים, לפעמים בדממה. אבל תמיד, לאורו של שי.
תודה, שי.
תמונות מתכנית שקמה (לכל התמונות לחץ על אזור התמונות)
