החוויה שלי עם שי - הסיפור של שקד המדריך

היי לכולם,
אשמח לספר לכם על החוויה שלי משי, אותו ילד מתוק עם העיניים הכחולות הבוהקות אותו פגשתי כשהיה רק בן 9 לשבועות בודדים והותיר עליי חותם עד היום.
לפני גיוסי לצבא התנדבתי לשנת השירות בתנועת הנוער בית"ר, משימתי הייתה לפתוח ולהפיח חיים בסניף של התנועה שהיה ברחוב השחר בראשון לציון. גיוס חניכים חדשים הייתה משימה לא פשוטה במיוחד לאור שבט הצופים הקרוב שהיווה מתחרה קשה מאוד על תשומת ליבם של הילדים.
לאחר אחד הגיוסים בבית הספר, שחשבתי שהיה מוצלח, חיכיתי בכניסה לסניף להמוני ילדים שיגיעו לפעילות הראשונה שלהם. חיכיתי וחיכיתי אך אף אחד לא הגיע. לפתע ראיתי ילד קטן, עם תיק גב שהיה בגודל שלו מתקרב. הסתכל לי דוך בתוך העייים והציג את עצמו. כבר אז הופתעתי מהביטחון העצמי שהפגין בפניי ובפני זרים בכללי. שי היה החניך היחיד שהגיע מאותו סבב גיוסים. לאחר שחיכיתי עוד כמה דקות הבנתי כי לא יגיעו חניכים נוספים אך החלטתי לא לוותר עליו ועשיתי לו פעילות. רק לו.
מפה לשם משבוע לשבוע הופיע רק שי לפעילות. אורלי אימו יצרה איתי קשר ושאלה או אוכל להגיע לקחת אותו כדי שיחצה את הכביש בבטחה. כמובן שהשבתי בחיוב. כל שבוע חיכה לי שי מתחת לביתו עם חיוך מקסים, חמוש בסיפורים על החוויות שלו מבית הספר וטניס השולחן. כבר אז התרשמתי מהאחריות שהפגין. כל יום רביעי בשעה 16 חיכה לי למטה.
מתקופה זו זכורות לי כמה חוויות מאוד משמעותיות עם שי. הראשונה הייתה שבאחת מהפעמים הוא שאל אותי לשלומי. והתעניין בי ובחיי. ניסה ממש להבין מה אני עושה ואיך נראה היום יום שלי. על אף שהיה נמוך ממני ב50 ס"מ וצעיר ב10 שנים, דיבר איתי בגובה העיניים בבגרות שהייתה מפליאה.
חוויה נוספת הייתה סביב טניס השולחן, הספורט אותו כל כך אהב והצטיין בו. כבר מההתחלה היה ניכר שלשי יש חולשה לספורט. בפעם הראשונה שנכנס אל חדר הפעילויות בסניף וראה את שולחן הפינג פונג מקופל, התרגש וביקש שנשחק. כמובן שנעניתי בחיוב והיה זה משהו שעשינו בשגרה. מפעם לפעם ניסיתי להפיך קצת ערך חינוכי במשחקים אלה וניסיתי לבחון את הגבולות שלו. הבחנתי ששי היה ילד תחרותי, עם רצון פנימי עז להצטיין בכל מה שעשה, ומעת לעת ניסיתי להעלות את הרמה ולראות איך הוא מגיב להפסדים ואף לרמאויות קטנות שהשתמשתי בהם מידי פעם. רציתי להעביר לו את הערך שישמור על ההוגנות, אפילו אם מישהו אחר מרמה וכך עשה. לא התפתה למלכודות ששמתי לו ושמר על ה"סנטר הפנימי שלו". הופתעתי והתרשמתי גם מהאופטימיות שהפגין. גם כאשר היה מפסיד, ניכר שהיה מאוכזב מעצמו אבל לאחר זמן קצת היה מפטיר "לא נורא פעם הבאה" ומבקש עוד משחק ועוד משחק. לעולם לא נסוג ולא המציא תירוצים.

לאחר שנת השירות דרכנו נפרדו. אני טסתי להדריך מחנה קיץ בארה"ב ולאחר מכן התגייסתי לצבא אך לאורך כל השנים זכרונו של שי ליווה אותי. הילד המתוק, מלא הביטחון העצמי עם העיניים הכחולות שאי אפשר פשוט לשכוח.

ביום הזיכרון האחרון, הגעתי לפקוד את הקבר של דוד שלי בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, שנהרג בתאונת דרכים ב1995 בעת שהיה קצין מבצעים באוגדת עזה. המנחה של הטקס הקריא "אני מזמין אל הבמה את אורלי מיכאלי, אימו של שי מיכאלי להניח זר", ובאותו הרגע הכל חזר אליי. "האם יכול להיות שזה אותו שי? שי מיכאלי? אני הרי בראשל"צ והוא בדיוק צריך להיות בגיל שבו הוא בצבא עכשיו". נכנסתי לאתר "יזכור", וראיתי את תמונתו של שי. לאחר מבט בעיניו הכחולות, כבר לא היה ספק.

מקווה שסיפור זה מעברו של שי כילד יסייע לשפוך אור ולהאדיר את דמותו כמבוגר וכחייל מצטיין.
אני מחבק את כל משפחת מיכאלי ומחזק אתכם על כך שעל אף החוויה הקצרה שלי עם שי, כשהיה רק ילד, אני סמוך ובטוח שגידלתם מבוגר לתפארת מדינת ישראל.