מכתב מדקל לשי
היי שי.
האמת היא שאני רוצה לכתוב לך כבר כל כך הרבה זמן. כל יום אני חושב מה להגיד. היום אני מוציא את הכל, הרבה בזכות אחותך. שניכם זכיתם זה בזה, ואין כמו אהבה של אחים שמבינים אחד את השני הכי טוב. גם לי היית כמו אח.
בצבא ישנו יחד באותו חדר, וכל פעם שהייתי חוזר מאוחר ומדליק את האור, היית מסתובב בתנוחה המצחיקה שלך 180 מעלות לצד השני. ביום ההולדת האחרון שלך כתבתי לך כמה אתה חשוב לי מהרגע הראשון—וזה אומר המון. נגעת בלבי [הכנס פרצוף שי] כי היית כל כך מצחיק, ציני, חכם ומוכשר. אני לא יודע אם יצא לך לומר על עצמך את הדברים האלו, כי מעל הכל היית צנוע.
היית יורד עליי בצורה הכי מצחיקה, ואני הייתי מחזיר עם בדיחות שהתשובה הראשונה שלך אליהן הייתה תמיד אותה אנחה, שמלווה בצחוק מתגלגל—צחוק שאני עדיין יכול לשמוע ברגע שאני כותב את המילים האלו.
בנוסף לכל זה, היית שחקן כדורגל מעולה, ושחקן טניס שולחן מדהים. אני מודה—כשראיתי אותך משחק, לא האמנתי שתצליח לשבור אותי, כי עד אז הייתי השחקן הכי טוב בגדוד. אבל אז גיליתי אחרת. אתה היית היריב שהיה הכי כיף לשחק מולו, הכי כיף להפסיד לו, ולנצח אותך הרגיש כמו אליפות עולם.
בהתחלה היית כזה "כן, שיחקתי קצת פעם…" ורק אחרי שנה שלמה אמרת שלמדת מאבא שלך—ולימים הבנתי כמה משמעות יש מאחורי זה. את המשחק האחרון שלנו ניצחת, אחרי רצף של ארבעה ניצחונות שלי (משימה כמעט בלתי אפשרית מולך). אלו היו הניצחונות היחידים שלי אחרי שנה שלמה של ניסיונות לנצח אותך, ובכל הזמן הזה אתה רק המשכת להשתפר.
אני מתגעגע לכל הדברים האלו—לדבר איתך, לפרצופים המצחיקים שלך, לצחוקים שלנו, לרכל קצת, וליהנות מההומור שלך. והאמת? אני עדיין צוחק בזכותך. אחי, היית ותמיד תהיה חלק ממני. אני גאה בך, ואתה יכול להיות גאה בעצמך—בדיוק כמוני, וכמו כל מי שפגש אותך אי פעם בחיים.
