שי במשלחת הטניס שולחן לדיסלדורף, כששי הוביל גם מחוץ לשולחן
מסע לגרמניה
הנסיעה של משלחת טניס השולחן לדיסלדורף שבגרמניה היתה עבור שי הרבה יותר מתחרות ספורטיבית.
זו היתה אחת הפעמים שבהן ראיתי אותו מחוץ לבית, מחוץ למסגרת המוכרת, בתוך עולם אחר לגמרי: שדה תעופה ענק, רכבות, שפה זרה, תרבות אחרת, לוח זמנים צפוף, ילדים ובני נוער ממדינות שונות, אימונים, תחרות, לחץ, התרגשות והרבה מאוד אחריות.
ושם, דווקא בתוך כל הבלגן הזה, ראיתי את שי בצורה מאוד ברורה.
לא ילד שנלחץ.
לא ילד שמחכה שמבוגר יגיד לו מה לעשות.
אלא שי.
שקט, חד, שם לב, מבין מהר, ופשוט עושה את מה שצריך.
כבר בשדה התעופה בפרנקפורט היה אפשר לראות את זה. שדה התעופה היה גדול ומבלבל. היינו צריכים להתמצא, לעבור ממקום למקום, לשמור על הילדים, על הציוד, על המזוודות, על הזמנים. בתוך כל זה, שי היה זה שהכי טוב הבין לאן הולכים.
הוא הסתכל על השילוט, קלט את הכיוון, ובאיזשהו שלב פשוט אמר לי משהו בסגנון:
“אבא, זה לא לשם. אנחנו צריכים לשם.”
ואז, ברגע קטן שאני לא שוכח, כמעט שכחתי את המזוודות. בתוך כל ההתארגנות, הראש כבר היה בצעד הבא, ושי היה זה ששם לב.
“אבא, המזוודות.”
זה משפט קצר, כמעט טכני, אבל מבחינתי הוא אומר עליו המון.
כי שי לא היה עסוק רק בעצמו. הוא לא בדק רק אם הוא בסדר. הוא ראה את כל התמונה. הוא שם לב למה שאחרים פספסו. הוא הרגיש אחריות גם על הדברים הקטנים, דווקא במקומות שבהם הכי קל להגיד: “זה לא שלי.”
משם המשכנו ברכבת מפרנקפורט לדיסלדורף. גם שם לא הכל היה פשוט. נסיעה ארוכה, ציוד, מזוודות, ילדים, מאמנים, עומס, ולא תמיד היה אפשר לשבת ביחד. חלק מהמשלחת ישבה בקרונות שונים.
במצב כזה קל מאוד להילחץ או להתפזר. אבל שי שוב נכנס לתפקיד הזה שלו, בלי שמישהו מינה אותו. הוא דאג שלכולם יהיה איפה לשבת, גם אם זה בקרונות שונים. הוא שם לב לציוד, בדק מי נמצא איפה, ועזר לשמור על תחושה של סדר וביטחון.
הוא לא “לקח פיקוד” בצורה רועשת. הוא לא עמד באמצע הקרון וחילק הוראות. זה לא היה הסגנון שלו.
הוא פשוט עשה.
בשקט.
באחריות.
מתוך הבנה שמישהו צריך לראות את התמונה הרחבה.
גם כשהגענו לדיסלדורף והמשכנו ברכבת הקלה, היתה לנו טעות בדרך. ירדנו תחנה אחת לפני הזמן. סיטואציה קטנה, אבל כל מי שהיה פעם במקום זר, עייף, עם ילדים וציוד, יודע כמה מהר רגע כזה יכול להפוך ללחץ.
אבל שי לא עשה מזה עניין.
לא האשים.
לא נלחץ.
הוא הסתכל, הבין איפה אנחנו, קלט את הכיוון, ועזר לנו להגיע למקום הנכון.
בשלב הזה כבר התחלתי להבין שזה לא מקרי. זו היתה הדרך שלו להתמודד עם מצבים לא ברורים: קודם להבין, אחר כך לפעול, ובדרך גם להרגיע את מי שסביבו.
תחרות בינלאומית
התחרות עצמה התקיימה במתחם Andro KIDS. מי שמכיר תחרויות כאלה יודע איזו אנרגיה יש שם: הרבה שולחנות, הרבה ילדים ונערים, שפות שונות, מאמנים, משחקים, קריאות עידוד, הפסדים, ניצחונות, לחץ, רעש, התרגשות.
עבור ילדים שמתחרים בחו”ל זו חוויה גדולה. אבל היא גם יכולה להיות מלחיצה מאוד.
ושם ראו אצל שי עוד יכולת. הוא ידע להרגיע.
הוא לא נתן ללחץ להפוך את התחרות למשהו מאיים. הוא היה שם בשביל האחרים. מילה טובה פה, חיוך שם, נוכחות שקטה. לא תמיד צריך נאום כדי להרגיע. לפעמים מספיק שמישהו לידך משדר לך: “הכל בסדר, אנחנו מסתדרים.”
אחד הרגעים שאני זוכר במיוחד היה כשאחד השחקנים הצעירים הרגיש לא טוב. שאר המשלחת נשארה במתחם התחרות, אבל שי חזר איתו למלון ודאג לו.
זה מסוג הדברים שאולי מבחוץ נראים כמו פרט קטן במסע. מבחינתי זה לב הסיפור.
כי שי היה יכול להישאר בתחרות. להיות עם כולם. להישאר באווירה. להיות חלק מהרעש ומההתרגשות. אבל היה שם ילד שלא הרגיש טוב, ושי הבין שברגע הזה מה שחשוב הוא לא המשחק הבא, אלא האדם שמולך.
אני יכול לדמיין אותו אומר לו משהו פשוט, בסגנון שלו:
“בוא, אני איתך. נלך למלון.”
לא דרמה.
לא הצהרה.
פשוט להיות שם.
ראיית האחר
גם מבחינה ספורטיבית היתה לשי התמודדות מעניינת. בתחרות הזוגות הוא שובץ עם שחקן גרמני שלא הכיר מראש. הם לא התאמנו יחד, לא הגיעו כצמד, וביניהם היתה גם מגבלת שפה.
זו סיטואציה לא פשוטה. צריך לשחק עם מישהו שאתה לא מכיר, להבין איך הוא זז, איך הוא חושב, איך הוא מגיב, איך מעודדים אותו, איך מסמנים לו, איך בונים אמון בזמן קצר.
המאמנים סמכו על שי שיסתדר עם זה. והם צדקו.
שי לא נבהל מזה שהשחקן מולו גרמני. הוא לא נתקע על זה שהם לא מדברים אותה שפה. הוא הבין ששיתוף פעולה לא נבנה רק ממילים. לפעמים הוא נבנה ממבט, מתנועה, מהקשבה, מסבלנות, מכבוד הדדי, ומהיכולת להתאים את עצמך למישהו אחר.
וזה אולי אחד הדברים הכי חזקים שאפשר ללמוד מהסיפור הזה.
לפעמים אנחנו פוגשים מישהו שלא מדבר כמונו, שלא מתנהל כמונו, שלא בא מאותו עולם. אפשר להתרחק בגלל הפער. אפשר גם לנסות לבנות גשר.
שי בחר לבנות גשר.
והיה גם רגע מצחיק, אנושי מאוד, שאני לא רוצה להשאיר בחוץ.
כמו בכל נסיעה עם ילדים ונערים, היו גם רגעים פחות “חינוכיים” במובן הרשמי של המילה. באחד הרגעים שי קלט איזו קללה או ביטוי בגרמנית. אני לא בטוח שזה היה בדיוק מה שהיינו רוצים להכניס למילון הערכים הרשמי, אבל זה היה שי: סקרן, קולט מהר, עם חיוך קטן בזווית הפה, מבין את התרבות גם דרך הדברים הקטנים והלא תמיד חגיגיים שלה.
הוא היה יכול לצחוק מזה, להגיד משהו כמו:
“אבא, אתה יודע מה זה אומר?”
ואני, כנראה, הייתי מעדיף לא לדעת.
אבל גם ברגע הזה היה בו משהו יפה. הוא לא רק “היה בחו”ל”. הוא באמת קלט את המקום. את השפה. את האנשים. את האווירה. את מה שמותר ומה שפחות. את הגבול בין להשתלב לבין להיסחף. גם ההומור הזה היה חלק מהיכולת שלו להיות בתוך סביבה חדשה ולהבין אותה מהר.
השראה
לקראת סוף הנסיעה היתה לנו חוויה מיוחדת מאוד. נסענו ברכבת הקלה לראות משחק ליגה של בורוסיה דיסלדורף, קבוצת טניס השולחן המקומית שבה שיחק טימו בול, אחד השחקנים הגדולים והמפורסמים בעולם.
בשביל שי, שאהב טניס שולחן, זה היה רגע ענק.
האולם, הקהל, הרמה הגבוהה, הקרבה לשחקנים הגדולים, האווירה המקצועית – הכל היה מרגש. אפשר היה לראות את זה עליו. את הברק בעיניים. את ההתרגשות של ילד שנמצא פתאום קרוב לעולם שהוא מעריץ.
אני זוכר את התחושה הזאת. לא צריך היה להסביר לו למה זה מיוחד. הוא הבין לבד.
אולי הוא אמר משהו כמו:
“אבא, זה מטורף.”
ובאמת, בשבילו זה היה מטורף. לא במובן של רעש וצעקות, אלא במובן של השראה. לראות מקרוב לאן אפשר להגיע. לראות איך נראה טניס שולחן ברמות הגבוהות. להרגיש את האולם, את הקהל, את הקצב.
אבל גם אחרי הרגע המרגש הזה הגיע עוד מבחן קטן של אחריות.
בדרך חזרה כבר היתה שעה מאוחרת, ולא היתה תחבורה ציבורית נוחה עד המלון. ירדנו בתחנה רחוקה יחסית, והיה צריך ללכת ברגל בחזרה. היינו במקום לא מוכר, עייפים, אחרי יום ארוך.
ושוב שי היה שם.
הוא ניווט. הוא הוביל את הדרך. הוא שמר על הכיוון. הוא דאג שהקבוצה תגיע למלון.
גם כאן, לא היה צריך להכתיר אותו כמנהיג. הוא פשוט היה כזה ברגע שבו היה צריך שמישהו ייקח אחריות.
העוצמה שבשקט שלך
כשאני מסתכל על הסיפור הזה היום, אני מבין שהוא לא סיפור על תחרות טניס שולחן בגרמניה.
זה סיפור על שי.
על ילד שבמצבים של לחץ, חוסר ודאות, שפה זרה וסביבה לא מוכרת, ידע להביא איתו שקט.
על נער שראה את האחר.
על שחקן שידע לשתף פעולה גם עם מישהו שלא הכיר.
על חבר שחזר למלון עם ילד שלא הרגיש טוב.
על בן ששם לב למזוודות שאבא שלו כמעט שכח.
על מישהו שלא חיכה שיגידו לו מה לעשות.
הוא לא חיפש במה.
הוא לא הנהיג דרך הוראות.
הוא הנהיג דרך מעשים.
הוא שם לב.
הוא דאג.
הוא ניווט.
הוא הרגיע.
הוא התחבר.
הוא כיבד.
הוא עשה.
וזה אולי אחד הדברים שאני הכי רוצה שיישארו מהסיפור הזה.
מנהיגות לא תמיד נראית כמו נאום גדול.
לפעמים היא נראית כמו ילד שאומר: “אבא, המזוודות.”
לפעמים היא נראית כמו נער שמוודא שלכולם יש מקום לשבת ברכבת.
לפעמים היא נראית כמו מישהו שחוזר למלון עם חבר שלא מרגיש טוב.
לפעמים היא נראית כמו שיתוף פעולה עם שחקן זר, גם בלי הרבה מילים.
ולפעמים היא נראית כמו הליכה לילית חזרה למלון, כשכולם עייפים, ומישהו אחד פשוט יודע לאן ללכת.
זה סיפור על טניס שולחן.
אבל יותר מזה, זה סיפור על דרך חיים.
על איך מתנהגים כשלא הכל ברור.
על איך פוגשים אדם אחר.
על איך בונים גשר כשיש פערים.
על איך רואים את מי שצריך עזרה.
ועל איך העוצמה הכי גדולה יכולה לפעמים להיות דווקא בשקט.
פוסט זה נכתב על ידי יורם מיכאלי, אבא של גיבור ישראל שי מיכאלי הי"ד
המפתח של שי
כזה הוא הסיפור על המפתח של החדר בוינגייט.
בתמונות ממחנות האימונים של שי בטניס שולחן רואים נער צעיר, מחייך, עם מחבט ביד, חלק מקבוצה. אימונים, משחקים, חדרים, חברים, ארוחות, צחוקים. לכאורה עוד סוף שבוע ספורטיבי.
אבל בתוך כל זה היה רגע אחד, פשוט מאוד, שתפס אותי כבר בזמן אמת. לא תחרות. לא ניצחון. לא נקודה יפה במיוחד ליד השולחן.
מפתח.
המפתח של החדר.
מי שהיה פעם במחנה אימונים, טיול שנתי או סוף שבוע קבוצתי יודע שמפתח של חדר יכול להפוך מהר מאוד לסיפור שלם.
אצל מי הוא?
מי לקח אותו?
מי שכח אותו בחדר?
מי ירד לאכול והשאיר את כולם בחוץ?
מי נעל?
מי צריך להיכנס להתקלח?
מי צריך להוציא ציוד?
זה נשמע קטן, אבל כשיש כמה ילדים בחדר אחד, אימונים, עייפות, תיקי ספורט, מקלחות, זמנים, ארוחות ולחץ של תחרות, מפתח אחד יכול לייצר הרבה בלגן.
ושי קלט את זה.
בלי שמישהו הכריז עליו כאחראי.
בלי שקיבל תפקיד רשמי.
בלי לומר: “אני עכשיו מנהל את החדר.”
הוא פשוט הבין שיש פה משהו שצריך שמישהו ייקח עליו אחריות.
אז הוא לקח.
הוא ידע איפה המפתח.
הוא דאג שלא ילך לאיבוד.
הוא שם לב מי צריך להיכנס לחדר.
הוא וידא שהחדר לא ננעל כשמישהו צריך משהו.
הוא שמר על הסדר הקטן הזה, שבסוף משפיע על כולם.
ומה שתפס אותי אז, ומה שתופס אותי עוד יותר היום, הוא שזה היה כל כך שי.
לא דרמה.
לא רעש.
לא “תראו אותי”.
רק בחור שמסתכל סביב, מזהה צורך, ואומר במעשים שלו: אני אדאג לזה.
וזה בדיוק המקום שבו רואים אחריות אמיתית. לא כשנותנים לך תפקיד עם כותרת. לא כשכולם מוחאים כפיים. אלא כשיש משהו קטן שאף אחד לא רוצה להתעסק איתו, ואתה מבין שאם לא תשים לב, זה יפגע באחרים.
המפתח הזה הפך בשבילי לסמל.
סמל לאחד שאפשר לסמוך עליו.
סמל למנהיגות שקטה.
סמל לאחריות שלא מבקשת במה.
סמל ליכולת לראות את הקבוצה ולא רק את עצמך.
והדבר המדהים הוא שהסיפור הזה לא נשאר רק זיכרון שלי.
שחקנים שהיו עם שי בוינגייט זוכרים אותו עד היום דרך הסיפור הזה. לא כי זה היה רגע גדול מבחוץ, אלא כי הם הרגישו אותו מבפנים. הם הרגישו שיש מישהו שמחזיק את הדברים. מישהו שאכפת לו. מישהו שמבין שגם הפרטים הקטנים חשובים.
אחריות אישית
זה לא קרה במקרה.
היא ידעה ששי יהיה שם בשבילו.
לראות את האחר
ובמיוחד היה שם חבר לקבוצה, בחור שהיה מבוגר משי והתמודד עם אתגרים חברתיים ותקשורתיים. שי ידע לראות אותו באמת. לא כבעיה. לא כקושי. לא כמישהו שצריך להתרחק ממנו.
כחבר.
כאדם.
כחלק מהקבוצה.
שי ידע להיות לידו בצורה שלא מביכה, לא מסמנת ולא עושה מזה עניין גדול. הוא פשוט שילב אותו. דיבר איתו. הרגיע אותו. נתן לו מקום. עזר לו להרגיש שייך.
אבל הסיפור לא נגמר שם.
אותו חבר, שהיה אז צריך את העזרה ואת המסגרת ואת הביטחון, למד עם הזמן לקחת אחריות בעצמו. ועד היום, בקבוצה, הוא אחראי המפתח.
כן, ממש כך.
הוא אחראי המפתח.
ולדבריו, זה בזכות שי.
בעיניי, זה אחד הדברים הכי מרגשים שאפשר לומר על אדם.
כי שי לא רק לקח אחריות בעצמו. הוא השאיר אחריו דרך. הוא הראה למישהו אחר איך נראית אחריות. לא בהרצאה, לא בשיעור, לא בסיסמאות. פשוט במעשים.
הוא הראה שאחריות היא לא להיות “הבוס”.
אחריות היא לדאוג.
אחריות היא לזכור.
אחריות היא לשים לב.
אחריות היא להבין שגם משהו קטן כמו מפתח יכול להיות דבר גדול, אם הוא משפיע על אנשים אחרים.
וזו בדיוק היתה הדרך של שי.
גם בחדר האוכל בוינגייט ראו את זה מזווית אחרת. בזמן שאחרים לפעמים התלוננו על האוכל, חיפשו מה חסר או מה לא מספיק טוב, שי דווקא היה מרוצה.
הוא אהב את האוכל שם.
וזה היה מצחיק, כי אפשר היה לדמיין אותו יושב עם הצלחת, מסתכל על מי שמתלונן, ואומר בחיוך:
“מה אתם רוצים? זה סבבה לגמרי.”
גם כאן היה בו משהו מיוחד. הוא ידע ליהנות ממה שיש. לא לעשות דרמה. לא לחפש תנאים מושלמים כדי להרגיש טוב. הוא בא להתאמן, להיות עם החברים, להיות חלק מהקבוצה, וכל השאר היה מבחינתו חלק מהחוויה.
אבל אם צריך לבחור רגע אחד שמספר את שי בוינגייט, בשבילי זה המפתח.
כי בסוף ערכים לא תמיד נראים כמו משפטים גדולים.
לפעמים הם נראים כמו ילד ששומר על מפתח.
לפעמים הם נראים כמו נער שמוודא שאף אחד לא נשאר מחוץ לחדר.
לפעמים הם נראים כמו חבר שמצליח לגרום למישהו אחר להרגיש בטוח.
ולפעמים הם ממשיכים לחיות שנים אחרי, כשאותו חבר אומר: היום אני אחראי המפתח, וזה בזכות שי.
המפתח שבסיפור
אבל הוא לא באמת קטן.
זה סיפור על אחריות.
על ראיית האחר.
על מנהיגות שקטה.
על חברות.
ועל הדרך שבה שי ידע להשפיע על אנשים בלי לדבר הרבה.
פשוט להיות.
לראות.
לדאוג.
ולעשות.
פוסט זה נכתב על ידי יורם מיכאלי, אבא של גיבור ישראל שי מיכאלי הי"ד
מירוץ ראשון לציון 2026 ואורו של שי
עבורנו, זו היתה הזדמנות נוספת להמשיך ללכת, לרוץ ולפעול לאורו של שי.
בתוך האנרגיה של המשתתפים, המשפחות, הילדים, הרצים והקהילה, הורגש שוב עד כמה ספורט יכול להיות מקום של חיבור, ערכים, התמדה, חברות ורוח טובה.
שי אהב ספורט, אהב תנועה, אהב אנשים, ובעיקר ידע להביא איתו אור לכל מקום שבו היה. לכן היה מרגש לראות את שמו ואת רוחו משתלבים באירוע עירוני שמחבר בין גוף, לב וקהילה.
לאורו של שי אנחנו מבקשים להמשיך ליצור פעילויות שמחברות בין ספורט לערכים, בין זיכרון לחיים, ובין סיפור אישי אחד למסע משותף של רבים. אירוע זה, כמו רבים אחרים, הינו חלק ממיזם 'לאורו של שי' שמתמשך ונתמך על ידי תכנית שקמה של ארגון הכוורת ובשותפות עם הג'וינט ישראל, קרנות הביטוח הלאומי והפדרציה של ניו-יורק.
מירוץ ראשון לציון, שחזר אחרי פגרה של 3 שנים, היה אירוע מרשים של החברה העירונית ראשון לציון ועירית ראשון לציון.
בנוסף למיקצים התחרותיים הרבים בהם השתתפו אף אלופי ישראל ורצים בכירים, התקיימו מיקצים מיוחדים נוספים: מקצה של 1200 מטר לתלמידי כיתות ה-ו, מיקצה עממי של 2000 מטר ומיקצה לבעלי צרכים מיוחדים שהתלוו אליהם רצי אלו"פ כושר קרבי בראשות דני בארי. במיקצה העממי השתתפו תלמידים מבתי ספר רבים בראשון לציון, כולל תלמידי הגימנסיה הריאלית שנרתמו לרוץ עם חולצות ודגלים לאורו של שי מיכאלי.
תודה לכל מי שלקח חלק, רץ, עודד, צילם, חיבק, שאל והתעניין.
כל צעד כזה ממשיך את הדרך. ותודה מיוחדת לגיא חמוי הצלם שמלווה את המשפחה באהבה ונתינה מכל הלב.
אתם מוזמנים לעקוב ולהוסיף עוקב remember_shay_michaeli@ ולקרוא על שי ומורשתו באתר.
לאורו של שי.
פוסט זה נכתב על ידי יורם מיכאלי, אבא של גיבור ישראל שי מיכאלי הי"ד
ניוקי של שי בקפה גן סיפור
בשבוע של יום הזיכרון 2026 (ראשון עד חמישי 19-23.4) מוגשת מנת ניוקי תפוחי אדמה ברוטב עגבניות בקפה גן סיפור שבגן בעברית בראשון לציון, מקום שבו שי מיכאלי, גיבור ישראל שנפל לאחר שלקח חלק במבצע 'יד זהב' לחילוץ חטופים בעזה, הרבה לשבת, לאכול ולבלות.
לצד המנה מופיע QR שמוביל לדף זה. הבחירה במנה הזאת נעשתה מתוך רצון להביא משהו פשוט, שקרוב לשי ולטעם שלו.
למנה הזאת יש גם משמעות משפחתית מיוחדת. סבתו של שי, שעלתה מארגנטינה, היתה מכינה ניוקי תפוחי אדמה, ושי גדל על המנה הזאת ואהב אותה מאוד. לכן הבחירה בה היא לא רק קולינרית, אלא גם אישית ומלאת זיכרון.
ההגעה לדף הזה דרך התפריט היא הזמנה לעצור לרגע, לקרוא, ולהכיר את שי קצת יותר. באתר הזה תוכלו לפגוש את הסיפור שלו, את האדם שהיה, את הערכים שהאיר סביבו, ואת הדרך שבה האור שלו ממשיך להישאר נוכח גם היום.
יהיה מאוד משמעותי בשבילנו אם תצטלמו עם הניוקי של שי ותעלו את התמונות לאלבום.
בנוסף, אפשר להעלות את התמונות לאינסטגרם, לתייג את
remember_shay_michaeli ואת cafe_gan_sipur ולהוסיף עוקב לשניהם.
ואם אתם רוצים להיות מעודכנים בווטסאפ לגבי פעילויות ההנכחה לאורו של שי, הצטרפו בלינק הזה.
שבועיים של צמיחה, פריחה ואהבה לאורו של שי
שבועיים.
שבועיים אינטנסיביים במיוחד.
שבוע של ט"ו בשבט, חג הנטיעות והצמיחה, ואחריו השבוע של וולנטיין, שבוע של אהבה.
וכמה סמלי שהשבועיים האלה נפגשו אצלנו.
זה התחיל כמעט בט"ו בשבט עצמו, בטקס מצטיינים בתיכון נעמת, עם קבלת תעודות המחצית.
בתוך רגעים של גאווה והישגים, נטענו בגינת התיכון עץ לזכרו של שי. עץ תות צעיר באדמה, אבל גדול במשמעות. צמיחה מתוך כאב. המשכיות. תזכורת יומיומית לכך שמצוינות וערכים הולכים יחד, ושגם דבר קטן שנשתל באהבה יכול לגדול ולהעניק פרי. וגם מוטל'ה שפיגלר, מגדולי הכדורגלנים הישראלים אי-פעם (בעיניי הגדול מכולם), כיבד אותנו ואת שי בנוכחותו.
מול תלמידים ותלמידות, אורלי דיברה בשם שי. בשם האהבה אליו. בשם הגעגוע העמוק. היא דיברה על הערכים שלו, על הדרך, על הבחירה לראות את האחר. המילים שלה לא היו רק זיכרון. הן היו בקשה. הן היו שליחות.
למחרת התקיימה תחרות השחמט בתיכון.
לוח, כלים, שקט, מחשבה קדימה. ריכוז, התמדה, דרך ארץ. כל כך שי. גם שם אורלי חיברה בין המהלכים שעל הלוח לבין המהלכים של החיים, והזכירה שמצוינות אמיתית אינה רק ניצחון, אלא גם אנושיות. בנוסף, חנכנו בתחרות את 'דירוג שי', מערכת מבוססת AI, שמאפשרת הוקרת מצטייני ערכים, כשהפעם הערך היה 'כבוד ודרך ארץ'.
אתם מוזמנים לקרוא על כך יותר בדף סיכום האירוע באתר ShaySport.
ובאותו יום, בלי שנכחנו שם פיזית, בגלל לוח הזמנים הצפוף, הגדוד שלו, גדוד 5114 המסווג, נטע עץ לזכרו ביער חרבות ברזל שהוקם בעוטף עזה.
ואז הגיע השבוע שאחרי.
שבוע של אהבה. שבוע שבו הארץ נצבעה בפריחה מרהיבה של כלניות, באדום וגם בלבן ובסגול, ברקפות עדינות ובירוק חורפי רענן. יצאנו לשבילים, לחורבת שרישה, ליער כלניות הסרגל שבמנחת מגידו, לשמורת פורה ולבית גוברין. בכל מקום כזה הלב מתרחב. יש געגוע, והוא תמיד שם. אבל יש גם יופי עוצר נשימה. יש חיים. יש התחדשות. יש ידיעה שבשביל שיהיו לנו רגעים כאלה שי נפל.
ובתוך כל העשייה והטבע, היה רגע אחד מאוד מיוחד.
חנכנו בצנעה אך בגאווה גדולה את "ספריית שי" בבית הספר היסודי בארי, המקום שבו שי למד כילד. לחזור לשם, אל המסדרונות של הילדות שלו, אל הסקרנות, אל הספרים, היה מרגש עד עמקי הלב. ספרייה היא מקום של דמיון, של ידע, של שקט ושל צמיחה פנימית. לדעת שילדים וילדות ייכנסו אליה, יפתחו ספר, ויפגשו את שמו של שי דרך מילים, דרך מחשבה, דרך חלום, דרך סיפורו התלוי על הקיר, זו המשכיות חיה ונושמת.
ובסוף השבוע, מול אולם מלא, בהופעה של עידן חביב, הגיע רגע ספונטני ומטלטל.
אורלי שוב דיברה. דיברה בשם שי. בשם האהבה אליו. בשם הגעגוע שלא עוזב. ובתוך המוזיקה והלבבות הפתוחים היא הביאה את הערכים שלו אל קדמת הבמה. והקהל הקשיב. באמת הקשיב.
עוד שבועיים שבהם האור של שי, גיבור ישראל, המשיך להתפשט.
דרך עץ תות צעיר.
דרך לוח שחמט.
דרך ספרייה בבית ספר יסודי.
דרך שבילים פורחים.
ודרך לב אמיץ שממשיך לדבר בשמו.
אנחנו ממשיכים לשתול.
ממשיכים לצעוד.
ממשיכים לבחור בצמיחה.
ממשיכים לבחור באהבה.
וממשיכים להפיץ את אורו של שי.
הפוסט נכתב על-ידי יורם מיכאלי, אבא של סמל שי מיכאלי ז"ל.
לאורו של שי – יחד ממשיכים את הערכים והעשייה
🎓 מרכז שיאים למצויינות בספורט וערכים – לאורו של שי מיכאלי
-
הקמת מרכז למצויינות – לאורו של שי, אנו פועלים להקים מרכז שיחבר ספורט, ערכים וקהילה.
🚀 הקמת עמותה
-
הקמת עמותה רשמית – לצורך ניהול ותפעול כלל הפעילויות, קבלת תרומות בצורה מוסדרת, שקיפות מול רשויות ותורמים, יצירת בסיס יציב להמשך הפעילות בארץ ובעולם. שם העמותה המיועד 'שיאים'.
-
נכון להיום: עמותת הגג המנהלת את התרומות היא קרן ראשון לציון עד להקמת העמותה העצמאית.
🏓 ספורט תחרותי והנצחתי
-
טורניר הטופ-8 השנתי בטניס שולחן (בחול המועד סוכות) – אירוע דגל עם שחקנים בכירים, משפחות שכולות, נבחרי ציבור, ספונסרים וקהילה.
-
טורנירי שחמט והפעלות קהילתיות – כולל שיתופי פעולה עם איגוד השחמט ובתי ספר.
-
ימי ספורט והפעלות לילדים ובני נוער במתנ"סים ובבתי ספר, בהשראת ערכיו של שי.
🎓 חינוך והטמעת ערכים
-
תכנית "ערכי שי" – סדנאות בבתי ספר, תנועות נוער וצה"ל להטמעת 12 הערכים ששי מיכאלי הנחיל.
-
חלוקת מגני ותעודות "לאורו של שי" – הוקרה לתלמידים, מתנדבים, ספורטאים וכלל האנשים על התנהגות ערכית ועל עזרה בהנכחת שי ומורשתו.
-
ימי שיא בבתי ספר – פעילות חינוכית בשילוב משחקים, ספורט וערכים.
-
פיתוח חומרי לימוד ומשחקי ערכים (משחק לוח, קלפי השראה, חוברות פעילות).
🌐 פעילות דיגיטלית ותשתיות
-
הקמה ותפעול של פלטפורמת ShaySport – מערכת לניהול טורנירים, ליגות ואירועי ספורט בארץ ובעולם שמטרתה: קידום ספורט וערכים.
-
אתר האינטרנט "לאורו של שי" – הרחבת תכנים, ניהול ארכיון הנצחה, עדכוני אירועים ותיעוד.
- עמוד האינסטגרם remember_shay_michaeli – תמונות, סטוריז ועוד מידע.
-
תוכן דיגיטלי ברשתות חברתיות – קמפיינים, סרטוני השראה, עדויות וראיונות.
👥 קהילה וחברה
-
אירועי זיכרון וקהילה שנתיים – טקסי זיכרון והנכחה, ימי עיון.
-
פרויקטים חברתיים של התנדבות – חיבור בני נוער וצעירים למעורבות קהילתית דרך ספורט וחינוך לערכים.
-
שיתופי פעולה עם עמותות וקרנות – שילוב ערכי שי בפרויקטים חברתיים קיימים.
🌍 פעילות בינלאומית
-
מסעות הסברה בחו"ל – מפגשים עם קהילות יהודיות בארה"ב ובאירופה, שילוב ספורט וערכים.
-
שיתופי פעולה עם אגודות בינלאומיות בטניס שולחן ובשחמט.
-
הפצת מודל "Shay-Values" בקרב קהילות יהודיות ובתי ספר יהודיים בעולם.
🏅 פרסים, מלגות ומענקים
-
קרן מלגות "לאורו של שי" על שם שי מיכאלי – מלגות לספורטאים צעירים מצטיינים ולתלמידים על הישגים ערכיים.
-
תמיכה במועדוני נוער – חיזוק חוגי שחמט וטניס שולחן לילדים ממשפחות מוחלשות.
🤝 דרכי יצירת קשר
נשמח לשיתופי פעולה, יוזמות חדשות והצעות שיכולים להרחיב את הדרך והעשייה לאורו של שי.
📞 טלפון / ווטסאפ: 972-52-5766838+
✉️ דוא"ל: shay.michaeli.forever@gmail.com
💳 דרכי תרומה כספית
-
תרומה כספית – לחשבון ייעודי של קרן ראשון לציון עבור "לאורו של שי", עם אפשרות קבלת טופס 46: דף מתן תרומה וחסות. חשוב בדף התרומה לציין 'לאורו של שי' בכדי שהתרומה תגיע ליעד הנכון.
-
תרומה חודשית קבועה – הוראת קבע בנקאית דרך קרן ראשון לציון: אישור בעלות חשבון קרן ראשון לציון – בנק לאומי 10, סניף 934, חשבון 62410063.
-
תרומה בביט או בפייבוקס – אפשרות להעברה נוחה ומהירה:
קבוצת הפייבוקס (בטלפון בלבד לא במחשב) או ביט.
כאב, מסע, המשכיות – בתוך שקמה ולאורו של שי
אני כותב את השורות האלו כאב שכול.
כל יציאה מהבית מאז ששי נפל כגיבור מלחמה מרגישה כמו קריעת ים סוף.
כל תנועה, כל מילה, כל מפגש עטופים בכאב שמסרב להרפות ובתחושת שליחות שמתעצמת מתוך ההבנה שאין ברירה אלא להמשיך.
כשהצטרפתי לתכנית שקמה יחד עם המיזם 'לאורו של שי' הגעתי אל התכנית דרך יפה, אותה פגשתי מספר פעמים, בחלקה הצבאית וגם במסע ההורים השכולים לקפריסין. לא חיפשתי עוד פרויקט. חיפשתי אוויר, אחיזה, דרך לחיות עם הבלתי אפשרי. לא ידעתי אם אצליח. לא ידעתי אם אני מוכן. לא ידעתי אם אצליח לדבר בקול מבלי להישבר. לא ידעתי אם מישהו באמת יוכל להבין.
המפגש עם מנטורים, שיחות, למידה, דיוק והכוונה לא רק חידדו את המיזם. הם חידדו אותי. חיזקו את ההבנה שכבר הייתה בי שהזיכרון של שי לא צריך להישמר רק בבית, על הקיר או באלבום. הוא צריך לצאת החוצה. להפוך לעשיה, לערך, לדוגמא.
המעבר מפיזור למיקוד לא היה טכני. הוא היה רגשי. מצאתי את עצמי עובר ממרחב של תעוקה לשביל של נשימה.
באמצע התכנית פרצה המלחמה עם איראן. היא לא האיצה בי למהר. להפך, היא גרמה לי להבין שזהו מסע ארוך. שאין סיבה למהר. זהו מיזם שימשך עוד שנים קדימה. הזמן שלו נמדד לא בלוחות זמנים של תכניות אלא בנשימה העמוקה ובאורך הרוח. למעשה, את 'לאורו של שי' התחלתי מיד אחרי נפילתו של שי הגיבור והתכנית שקמה היא רק פרק אחד במסע הזה. פרק חשוב ומשמעותי, אך אחד מני רבים שעוד יבואו. מה שמצאתי בתכנית הוא שותפים לדרך. אנשים שצועדים, כואבים ובונים יחד איתי. משפחות שכולות שעוף החול שלהן קם מתוך האש.
רגע לפני סיום, תודה עמוקה לצוות המופלא של תכנית שקמה: ברק, הילה, אסנת, רויטל, אביטל, אביה ותודה מיוחדת לגיא הצלם, שתיעד אותנו בעין רגישה לאורך הדרך. תודה גם לצוות הרחב מהכוורת ולגופים התומכים שמאפשרים את המרחב הזה. תודה גם ליגאל, שהיה עוד כתף תומכת במסע הזה.
'לאורו של שי' איננו רק מיזם. הוא נשימה. הוא הדרך שלי לומר לעולם שהיה פה אדם. הוא אהב, הוא פעל, הוא נתן והוא ממשיך. דרכי, דרכנו, דרך כל מי שפוגש את רוחו ואת ערכיו.
ואני? אני ממשיך. כל צעד מהבית, כל מבט קדימה, כל תכנית וכל מפגש הם עוד ים שאני מנסה לחצות. לפעמים בגלים, לפעמים בדממה. אבל תמיד, לאורו של שי.
תודה, שי.
הפוסט נכתב על-ידי יורם מיכאלי, אבא של סמל שי מיכאלי ז"ל.
תחרות שחמט לאורו של סמל שי מיכאלי הי"ד – יום שבת 26.7.25 במועדון השחמט ראשון לציון
ביום שבת, 26.7.25, נערכה תחרות שח-מהיר במועדון השחמט ראשון לציון, בהשתתפות 78 שחקנים מרחבי הארץ, שהתחרו בשתי קטגוריות.
התחרות נערכה לאורו של גיבור ישראל סמל שי מיכאלי שנפל בפעילות מבצעית מסווגת במלחמת חרבות ברזל ב-4.4.2024 בהיותו בן 19.5 בלבד.
שי שיחק במועדון השחמט בראשון לציון שכיבד את זכרו ואת ערכיו באירוע זה ובאירועים נוספים. המועדון גם קרא לאחת מקבוצות הנוער הבכירות שלו על שמו של שי.
את האירוע פתח טקס מרגש ומרשים, בנוכחותו של רב האמן הבינלאומי בשחמט בוריס גלפנד סגן אלוף העולם ושל עדי להב יו"ר מועדון השחמט בראשון לציון.
נשא דברים יורם מיכאלי, אביו של שי מיכאלי הי"ד, והוגה מיזם "לאורו של שי". בדבריו אמר בין היתר: "שחמט דיבר אליו. הוא אהב את השקט, את הריכוז, את המורכבות שמתחת לפני השטח. עבור שי, זה לא היה רק משחק – זו הייתה דרך חיים. הוא מצא בו מרחב לחשיבה עמוקה, להסתכלות אסטרטגית, לחיבור בין סבלנות לבין חדות. הוא אהב את הרגעים שבהם הלוח נראה קפוא, אבל בתוכו מסתתרים אין-ספור אפשרויות. הוא אהב לחשב מהלכים קדימה – לא רק בלוח, אלא גם בחיים.".
יורם הדגיש גם את החיבור העמוק שבין עולם השחמט לעולם הטניס שולחן – שני תחומים ששיקפו צדדים שונים באופיו של שי. בטניס שולחן הוא הביא לידי ביטוי את הקצב, המיידיות והתגובה, ואילו בשחמט – את ההעמקה, הסבלנות והחשיבה המופשטת. יורם סיפר שגם אחרים מצאו חיבור בין שני התחומים: בוריס גלפנד עצמו סיפר שהוא משחק טניס שולחן בקבוצת חובבים ברחובות, כרמית דור, אלופת ישראל בטניס שולחן, עסקה בעבר גם בשחמט, וגדי רכליס שהיה אלוף ישראל בשחמט ובו-זמנית גם שחקן טניס שולחן מצטיין.
עם סיום דבריו העניק יורם מיכאלי תעודת הוקרה בשם מיזם "לאורו של שי" לרב-האמן הבינלאומי בוריס גלפנד, כאות הוקרה על ההשראה והתרומה שגלפנד נתן לשי ולשחקנים רבים אחרים. בוריס אמר מספר מילים לזכרו של שי, בירך את המשתתפים והביע את הערכתו העמוקה למיזם ולרוח האירוע.
האירוע נחל הצלחה גדולה – הן ברמת הארגון בראשותו של מיכאל אלקין, הן ברוח הספורטיבית והערכית של התחרות, והן בהיענות המרשימה של קהל המשתתפים. תודה מיוחדת מגיעה גם לשופטי ושופטות התחרות ושאר מארגני התחרות. את האירוע ליווה הצלם גיא חמוי.
מועדון השחמט של ראשון לציון ממשיך להוכיח שהוא מהבולטים, המפוארים והמשפיעים בארץ, עם נציגות מכובדת של שחקנים מצטיינים בכל הגילאים.
חשוב לציין כי המועדון שם דגש על מתן הזדמנות שווה גם לשחקניות, ולא רק לשחקנים גברים – גישה שאינה מובנת מאליה בכל מועדון שחמט בארץ. עדות לכך היא מספר שחקניות שהצטרפו למועדון לאחר שעזבו מועדונים אחרים, דווקא בשל האקלים המכבד והמאפשר שמציע מועדון ראשון לציון.
אין ספק כי עצם השתייכותו של רב-אמן כמו בוריס גלפנד למועדון מעניקה לו כבוד והכרה בינלאומית, אך באותה נשימה – עולה גם הצורך במרחב מתאים יותר לפעילות הענפה. מועדון השחמט הנוכחי, על כל איכויותיו, כבר צר מלהכיל את הדרישה – ונאלץ לסרב לארח תחרויות רבות שבהן מספר המשתתפים עולה על 100 בשל מגבלות המקום. הגיע הזמן להעניק לו את הבמה שהוא ראוי לה.
תוצאות בולטות מתוך דף התחרות הרשמי:
🔹 קטגוריה ראשית: (דף התחרות הרשמי)
• מקום 1: איליי מירוביץ' (4.5/5 נקודות)
• מקום 2: אייזנברג בני (4.5/5 נק')
• מקום 3: איל נוי (4/5 נק')
🔹 קטגוריית תתי-1600: (דף התחרות הרשמי)
• מקום 1: רונן סדון (4.5/5 נק')
• מקום 2: גלעד פישמן (4.5/5 נק')
• מקום 3: שי בר-און (4/5 נק')
בנוסף חולקו פרסים כספיים נוספים.
הפוסט נכתב על-ידי יורם מיכאלי, אבא של סמל שי מיכאלי ז"ל
לאורו של גיבור ישראל סמל שי מיכאלי
"דבר פחות, עשה יותר"
זה היה המוטו שהנחה את שי
"גם מה שלא מושלם, שלם"
השלמות היא היכולת למצוא ערך ומשמעות גם במה שאינו מושלם.
"אמא, רק שתדעי – היום הצלתי חיים"
סמל שי מיכאלי ז"ל שירת כלוחם ביחידה מטכ"לית מסווגת, ונפל בפעילות מבצעית חשאית במלחמת חרבות ברזל. להוריו אמר: "אין לי ברירה אלא להגן על המדינה. אין לנו מדינה אחרת."
מפקדו, סגן נ', ספד לו: "בעיניך התכולות והטובות – אין אחד שלא ראית." והוסיף: "העיניים שלך בוהקות כמו הים הכחול, מלאות בטוב ומשרות שלווה."
שי נולד וגדל בראשון לציון – ילד כחול עיניים עם חיוך אופטימי ומתוק, אינטליגנציה גבוהה, לב ענק וידע רחב. הוא הוגדר כילד מחונן כבר מגיל צעיר, הצטיין במשחק השחמט, התאמן באומנויות לחימה, למד בכיתת מופ"ת והצטיין בכל תחום שבו פעל.
הוא ייצג את עירו ראשון לציון ואת מדינת ישראל בתחרויות טניס שולחן בארץ ובעולם, והיה דמות מופת של מצוינות, התמדה, צניעות, ראיית האחר, מקצועיות ואומץ לב. שי היה חדור תחושת שליחות, ערכים מוצקים ואחריות אישית – תכונות שבאו לידי ביטוי לא רק באימונים ובשירות הקרבי, אלא גם, בין היתר, בהשתתפותו בפעילות מבצעית לחילוץ חטופים.
שי אהב את החיים – מוזיקה, הופעות, בילויים וחברים שהיו חלק בלתי נפרד ממנו.
הוא הותיר אחריו את הוריו, אורלי ויורם, ואת אחותו שיר – כואבים, גאים ומתגעגעים.
הפוסט נכתב על-ידי יורם מיכאלי, אבא של סמל שי מיכאלי ז"ל.
מצטרפים למסע – לאורו של שי
"לאורו של שי" הוא מיזם חינוכי-קהילתי ייחודי שנולד מתוך דמותו יוצאת הדופן של סמל שי מיכאלי ז"ל (2004–2024) – לוחם בגדוד לוחמה אלקטרונית מטכ"לי, שחקן טניס שולחן, לוחם באומנויות לחימה, שחקן שחמט, תלמיד מצטיין וחבר אהוב.
פחות לדבר – יותר להגות, לחוות ולהיות.
המיזם מנחיל את רוחו של שי דרך משחקים, תחרויות, פעילויות חווייתיות ותוכן חי – חיבור ללב, לראש ולגוף.
ערכי הליבה של שי – בהם דרך ארץ, ראיית האחר, אחריות אישית, מצוינות, צניעות, הקשבה, תחושת שליחות ואהבת הארץ – נלמדים מתוך סיפור חייו ובאים לידי ביטוי בשטח.
המיזם מקיים לאורך השנה מגוון אירועים חינוכיים וקהילתיים, כולל תחרויות ספורט ושחמט, וכן את טורניר הטניס שולחן השנתי שמתקיים בכל אוקטובר – אירוע משמעותי ומכונן הזקוק לתמיכה ולחסויות.אנו מזמינים אתכם להצטרף למסע: תרומות, חסויות, ייעוץ מקצועי, ליווי מיזמים, סיוע טכנולוגי, פתרונות יצירתיים, ציוד, או כל תרומה מהלב – כל מעשה טוב הוא עוד נדבך באורו של שי.
אם אתם אנשי תוכן, סושיאל, דיגיטל, עיצוב, חינוך, הפקה, צילום, מוזיקה, או שפשוט נגע בכם הסיפור – נשמח לשתף פעולה. בואו ניצור יחד אור שישפיע על אחרים – לאורו של שי.
כיצד תתרמו?
*ניתן לבחור בחסות דיסקרטית – ללא פרסום שם או לוגו – בכל אחד מהערוצים.
- תמיכה כספית – ארגונים ויחידים כאחד. לצורך חסות או תרומה, ניתן ליצור קשר באמצעות הטופס בתחתית העמוד או באמצעות דף מתן תרומה וחסות.
- מעורבות מקצועית – התנדבות כמאמנים, יועצי תוכן, מנחי סדנאות ומנטורים.
- מתנדבים – התנדבות לפעילויות שונות במיזמים השונים.
- תרומת ציוד ושירותים – שולחנות טניס‑שולחן, ציוד שחמט, הדפסה, מדיה, מתנות למשתתפים.
פרטי העברת תרומה, אישורי מס (סעיף 46) וטופסי הצטרפות יישלחו לאחר השארת פרטים בטופס המצורף או לאחר יצירת קשר בהתאם לפרטי הקשר המתוארים למטה.
איך ניתן ליצור קשר?
- אימייל: כתבו אל יורם מיכאלי yoram.michaeli@ez-mentor.com וניתן לכתב גם את אפרת גל עד מנכ"לית קרן ראשון לציון efrat@rlfound.org.
- טלפון: יורם מיכאלי 052-5766838, קרן ראשון לציון: 03-5354312.
