שבועיים של צמיחה, פריחה ואהבה לאורו של שי
שבועיים.
שבועיים אינטנסיביים במיוחד.
שבוע של ט"ו בשבט, חג הנטיעות והצמיחה, ואחריו השבוע של וולנטיין, שבוע של אהבה.
וכמה סמלי שהשבועיים האלה נפגשו אצלנו.
זה התחיל כמעט בט"ו בשבט עצמו, בטקס מצטיינים בתיכון נעמת, עם קבלת תעודות המחצית.
בתוך רגעים של גאווה והישגים, נטענו בגינת התיכון עץ לזכרו של שי. עץ תות צעיר באדמה, אבל גדול במשמעות. צמיחה מתוך כאב. המשכיות. תזכורת יומיומית לכך שמצוינות וערכים הולכים יחד, ושגם דבר קטן שנשתל באהבה יכול לגדול ולהעניק פרי. וגם מוטל'ה שפיגלר, מגדולי הכדורגלנים הישראלים אי-פעם (בעיניי הגדול מכולם), כיבד אותנו ואת שי בנוכחותו.
מול תלמידים ותלמידות, אורלי דיברה בשם שי. בשם האהבה אליו. בשם הגעגוע העמוק. היא דיברה על הערכים שלו, על הדרך, על הבחירה לראות את האחר. המילים שלה לא היו רק זיכרון. הן היו בקשה. הן היו שליחות.
למחרת התקיימה תחרות השחמט בתיכון.
לוח, כלים, שקט, מחשבה קדימה. ריכוז, התמדה, דרך ארץ. כל כך שי. גם שם אורלי חיברה בין המהלכים שעל הלוח לבין המהלכים של החיים, והזכירה שמצוינות אמיתית אינה רק ניצחון, אלא גם אנושיות. בנוסף, חנכנו בתחרות את 'דירוג שי', מערכת מבוססת AI, שמאפשרת הוקרת מצטייני ערכים, כשהפעם הערך היה 'כבוד ודרך ארץ'.
אתם מוזמנים לקרוא על כך יותר בדף סיכום האירוע באתר ShaySport.
ובאותו יום, בלי שנכחנו שם פיזית, בגלל לוח הזמנים הצפוף, הגדוד שלו, גדוד 5114 המסווג, נטע עץ לזכרו ביער חרבות ברזל שהוקם בעוטף עזה.
ואז הגיע השבוע שאחרי.
שבוע של אהבה. שבוע שבו הארץ נצבעה בפריחה מרהיבה של כלניות, באדום וגם בלבן ובסגול, ברקפות עדינות ובירוק חורפי רענן. יצאנו לשבילים, לחורבת שרישה, ליער כלניות הסרגל שבמנחת מגידו, לשמורת פורה ולבית גוברין. בכל מקום כזה הלב מתרחב. יש געגוע, והוא תמיד שם. אבל יש גם יופי עוצר נשימה. יש חיים. יש התחדשות. יש ידיעה שבשביל שיהיו לנו רגעים כאלה שי נפל.
ובתוך כל העשייה והטבע, היה רגע אחד מאוד מיוחד.
חנכנו בצנעה אך בגאווה גדולה את "ספריית שי" בבית הספר היסודי בארי, המקום שבו שי למד כילד. לחזור לשם, אל המסדרונות של הילדות שלו, אל הסקרנות, אל הספרים, היה מרגש עד עמקי הלב. ספרייה היא מקום של דמיון, של ידע, של שקט ושל צמיחה פנימית. לדעת שילדים וילדות ייכנסו אליה, יפתחו ספר, ויפגשו את שמו של שי דרך מילים, דרך מחשבה, דרך חלום, דרך סיפורו התלוי על הקיר, זו המשכיות חיה ונושמת.
ובסוף השבוע, מול אולם מלא, בהופעה של עידן חביב, הגיע רגע ספונטני ומטלטל.
אורלי שוב דיברה. דיברה בשם שי. בשם האהבה אליו. בשם הגעגוע שלא עוזב. ובתוך המוזיקה והלבבות הפתוחים היא הביאה את הערכים שלו אל קדמת הבמה. והקהל הקשיב. באמת הקשיב.
עוד שבועיים שבהם האור של שי, גיבור ישראל, המשיך להתפשט.
דרך עץ תות צעיר.
דרך לוח שחמט.
דרך ספרייה בבית ספר יסודי.
דרך שבילים פורחים.
ודרך לב אמיץ שממשיך לדבר בשמו.
אנחנו ממשיכים לשתול.
ממשיכים לצעוד.
ממשיכים לבחור בצמיחה.
ממשיכים לבחור באהבה.
וממשיכים להפיץ את אורו של שי.
