לזכור את שי, להמשיך את האור

כשאנחנו מביטים על אזכרת השנתיים לנפילתו של שי, הלב נשאר מלא בהתרגשות, בכאב, ובעיקר בתחושה חזקה מאוד של נוכחות. נוכחות של אדם שאיננו כאן, אבל ממשיך להיות כאן בכל כך הרבה דרכים.

הטקס היה מרגש ומיוחד מאוד. היו בו רגעים של כאב, של אהבה, של זיכרון ושל חיבור. הדברים שנאמרו, השירים, המחוות, ההספדים, וגם הסרטון המרגש שהוקרן ובו נשמע קולה של שיר, יצרו יחד מעמד שהיה גם אישי מאוד וגם גדול יותר מהרגע עצמו. מעמד שבו שוב הורגש עד כמה שי ממשיך לחבר בין לבבות, בין עולמות, ובין אנשים.

אחד הדברים שנגעו בנו במיוחד היה המגוון האנושי שנכח בטקס. בני משפחה, חברים, אנשי חינוך, אנשי ספורט, אנשים ממעגלים שונים בחייו של שי, וגם אנשים שפגשו את המשפחה רק מאז נפילתו, אך עם הזמן הפכו לחלק מן הדרך. היה בכך משהו עמוק ומרגש מאוד. לא רק מי שהכיר את שי אישית נושא אותו בלב, אלא גם מי שפגש את האור, הערכים והאהבה שנשארו אחריו.

לצד מי שהגיעו, היו גם מי שביטאו את השתתפותם בדרכים אחרות, דרך גלגלי פרחים, אביזרים, מחוות ומחשבה אמיתית. לכל אלה היתה משמעות גדולה עבורנו. כל מחווה כזאת אמרה בדרכה: שי לא נשכח.

ובתוך כל זה, היה גם חיבור מרגש במיוחד למכבי נתניה. זו לא היתה רק נוכחות של צבע או סמל, אלא מחווה עם נשמה. מקום מיוחד שמור למוטל'ה שפיגלר, שבעיניי הוא גדול הכדורגלנים של ישראל, והיחיד שכבש שער במונדיאל במדי נבחרת ישראל, שנסע יום קודם לכן למתחם האימונים של מכבי נתניה כדי לאסוף את פריטי המועדון, והביא אותם מוקדם בבוקר האזכרה. יש מעשים שלא נמדדים רק לפי מה שרואים מבחוץ, אלא לפי הלב שמונח בהם. זו היתה מחווה מרגשת, רגישה ונדיבה, ואנחנו מודים עליה מאוד.

גם הדברים שנישאו במהלך הטקס נתנו מילים למה שכמעט אי אפשר להכיל. במכתבה של אורלי עלו הגעגוע שאיננו לומד את הזמן, הסירוב הפנימי לקבל את החסר, והאופן שבו שי ממשיך להישאר נוכח באור שלו, בצחוק שלו, בעיניים שידעו לראות אנשים וביכולת הנדירה שלו להעניק ביטחון, אהבה וטוב. בשיר "לא הספקת" עלתה בעוצמה הכאב על כל מה שנגדע מוקדם מדי, אך גם ההכרה ששי הספיק להיות מצפן לאנשים ולהדליק אור שלא יכבה. במכתבו של ירון הורגשה היטב ההשפעה העמוקה של שי כחבר, כאדם שידע לראות אחרים באמת, להקשיב, לייעץ מכל הלב ולהשאיר חותם חי בלבם של מי שזכו להכיר אותו. וגם בהספד המצולם של שיר, שהוקרן בטקס, היה רגע מרגש במיוחד שהוסיף למעמד כולו שכבה עמוקה של אהבה, געגוע ונוכחות משפחתית חזקה מאוד.

אולי זה מה שהורגש יותר מכל בטקס הזה. לצד האבל, לצד הגעגוע, לצד כל מה שלא הספיק, הורגשה גם עוצמת החותם. היתה שם ההכרה בכך שהעולם הפסיד הרבה מאוד כששי נפל, אבל גם הידיעה שהוא הספיק להשאיר בו משהו נדיר. דרך, ערכים, רגישות, צניעות, נתינה, יכולת לראות את האחר, ויכולת להאיר.

התמונות, הסרטונים וקטעי ההספדים המלווים את הפוסט הזה משקפים רק חלק קטן מן הרגש, העומק והמשמעות שהיו באותו מעמד. אבל אולי די גם בהם כדי להרגיש שוב עד כמה שי ממשיך להיות נוכח, ועד כמה האור שלו ממשיך לגעת באנשים.

ומתוך הזיכרון הזה, ומתוך הרצון שהאור שלו ימשיך לפעול בעולם, ממשיכים להבשיל גם צעדים נוספים. שדרוג האתר, ומיזם "לאורו של שי" שמתגבש בתיכון נעמ"ת, בליווי של תכנית שקמה ובשותפות עם ארגוני הכוורת, הג'וינט, קרנות הביטוח הלאומי, הפדרציה של ניו יורק, חברת marketeam.ai ומיזם next-october.

תודה לכל מי שהיו חלק.
למי שהגיעו, למי ששלחו, למי שפעלו, למי שחיבקו, למי שזכרו, ולמי שממשיכים ללכת איתנו בדרך הזאת. ותודה מיוחדת לצלם 'הבית' גיא חמוי.

האור של שי ממשיך להאיר.

ואם אתם רוצים להיות מעודכנים בווטסאפ לגבי פעילויות ההנכחה לאורו של שי, הצטרפו בלינק הזה.

הפוסט נכתב על-ידי יורם מיכאלי, אבא של סמל שי מיכאלי ז"ל.