שבועיים של צמיחה, פריחה ואהבה לאורו של שי

ובאותו יום, בלי שנכחנו שם פיזית, בגלל לוח הזמנים הצפוף, הגדוד שלו, גדוד 5114 המסווג, נטע עץ לזכרו ביער חרבות ברזל שהוקם בעוטף עזה.

שוב עץ. שוב אדמה. שוב שורשים שנשלחים עמוק. הידיעה הזו חיברה בין עולמות והזכירה לנו שהאור שלו נוגע בעוד מעגלים, רחבים ומרגשים.

ואז הגיע השבוע שאחרי.
שבוע של אהבה. שבוע שבו הארץ נצבעה בפריחה מרהיבה של כלניות, באדום וגם בלבן ובסגול, ברקפות עדינות ובירוק חורפי רענן. יצאנו לשבילים, לחורבת שרישה, ליער כלניות הסרגל שבמנחת מגידו, לשמורת פורה ולבית גוברין. בכל מקום כזה הלב מתרחב. יש געגוע, והוא תמיד שם. אבל יש גם יופי עוצר נשימה. יש חיים. יש התחדשות. יש ידיעה שבשביל שיהיו לנו רגעים כאלה שי נפל.

 ובתוך כל העשייה והטבע, היה רגע אחד מאוד מיוחד.
חנכנו בצנעה אך בגאווה גדולה את "ספריית שי" בבית הספר היסודי בארי, המקום שבו שי למד כילד. לחזור לשם, אל המסדרונות של הילדות שלו, אל הסקרנות, אל הספרים, היה מרגש עד עמקי הלב. ספרייה היא מקום של דמיון, של ידע, של שקט ושל צמיחה פנימית. לדעת שילדים וילדות ייכנסו אליה, יפתחו ספר, ויפגשו את שמו של שי דרך מילים, דרך מחשבה, דרך חלום, דרך סיפורו התלוי על הקיר, זו המשכיות חיה ונושמת.

ובסוף השבוע, מול אולם מלא, בהופעה של עידן חביב, הגיע רגע ספונטני ומטלטל.

אורלי שוב דיברה. דיברה בשם שי. בשם האהבה אליו. בשם הגעגוע שלא עוזב. ובתוך המוזיקה והלבבות הפתוחים היא הביאה את הערכים שלו אל קדמת הבמה. והקהל הקשיב. באמת הקשיב.

עוד שבועיים שבהם האור של שי, גיבור ישראל, המשיך להתפשט.

דרך עץ תות צעיר.
דרך לוח שחמט.
דרך ספרייה בבית ספר יסודי.
דרך שבילים פורחים.
ודרך לב אמיץ שממשיך לדבר בשמו.

אנחנו ממשיכים לשתול.
ממשיכים לצעוד.
ממשיכים לבחור בצמיחה.
ממשיכים לבחור באהבה.
וממשיכים להפיץ את אורו של שי.