ערב גמרים 2025 – גם לאורו של שי מיכאלי
ערב חמישי חמים בלוד: שלושה גמרים שנשאו עמם לא רק את גאוות הספורט, אלא גם זיכרון עמוק של נופלי מלחמת "חרבות ברזל".
כל הגמרים התקיימו במקביל על שלושה שולחנות באולם המפואר של הפועל לוד בטניס שולחן ובארגון המופתי של מאמן הפועל לוד איציק אברמוביץ.
בגמר גביע המדינה לגברים (https://www.tttm.co.il/m/447123/) ניצבו הפועל עירוני נוף הגליל M1 ומכבי דימונה M1, כשכל סבב התאפיין בקצב מהיר, אדרנלין גבוה ותשוקה בלתי מתפשרת לניצחון.
בסופה של ההתמודדות זכתה בגביע נוף הגליל, בכיכובם של אלוף ישראל הטרי עמית גורן ורון דוידוביץ הותיק שלא סר חינו.
בגביע המדינה לנשים (https://www.tttm.co.il/m/447108/) ראינו את מכבי דימונה F1, בכיכובה של אלינור דוידוב אלופת ישראל, מול הפועל לוד F1 במשחק מלא מהירות, טכניקה מדויקת והתמודדות עקשנית לצד השולחן.
הגמר השלישי, גביע האיגוד (https://www.tttm.co.il/m/447154/), הביא אל הבמה את טנ"ש חיפה M1 מול בית"ר ראשון לציון M7. שחקני בית"ר, לבושים עם חולצות ההוקרה, הוכיחו את רוחם ומשחקם המלהיב לאורו של שי. אף המאמן של בית"ר, יניב שרון, דאג להופיע עם אותה חולצה, כאות למחויבות ולגאווה. גם כאן, החולצות לזכר שי היו נוכחות, מזכירות לכולנו שמה שקרה מחוץ למגרש חייב להישאר בלב.
בסיום הערב עלה השחקן–מאמן של טנ"ש חיפה, אריק שפירא, לקבל את הגביע. אל המעמד צירף הקדשה מרגשת לכל נופלי הענף במלחמת "חרבות ברזל". במהלך התחרות החליף אריק מספר חולצות, כולל חולצה לזכרו של בן זוסמן, וסימל את הקשר העמוק בין התחרויות של היום לבין זיכרון הנופלים.
לאחר הטקס התכנסו שחקנים מ-3 קבוצות שונות, לבושים בחולצה לאורו של שי מיכאלי, לצילומים משותפים.
תודה מיוחדת מגיעה גם לשי רותברת ממכבי דימונה על הצילומים מהערב הנפלא.
הערב הזה הוכיח שהצלחות על השולחן יכולות ללכת יד ביד עם זיכרון של אלה שאיבדנו. תודה לאיציק אברמוביץ' על הארגון, לכל השחקניות והשחקנים, ולכל מי שהפכו את האולם למקום חמים ואנושי. נתראה בשנה הבאה, הלוואי שבאותו אולם, עם אותה התרגשות ולאורם של שי מיכאלי וכל נופלי מלחמת "חרבות ברזל".
הפוסט נכתב על-ידי יורם מיכאלי, אבא של סמל שי מיכאלי ז"ל
החוויה שלי עם שי – הסיפור של שקד המדריך
היי לכולם,
אשמח לספר לכם על החוויה שלי משי, אותו ילד מתוק עם העיניים הכחולות הבוהקות אותו פגשתי כשהיה רק בן 9 לשבועות בודדים והותיר עליי חותם עד היום.
לפני גיוסי לצבא התנדבתי לשנת השירות בתנועת הנוער בית"ר, משימתי הייתה לפתוח ולהפיח חיים בסניף של התנועה שהיה ברחוב השחר בראשון לציון. גיוס חניכים חדשים הייתה משימה לא פשוטה במיוחד לאור שבט הצופים הקרוב שהיווה מתחרה קשה מאוד על תשומת ליבם של הילדים.
לאחר אחד הגיוסים בבית הספר, שחשבתי שהיה מוצלח, חיכיתי בכניסה לסניף להמוני ילדים שיגיעו לפעילות הראשונה שלהם. חיכיתי וחיכיתי אך אף אחד לא הגיע. לפתע ראיתי ילד קטן, עם תיק גב שהיה בגודל שלו מתקרב. הסתכל לי דוך בתוך העייים והציג את עצמו. כבר אז הופתעתי מהביטחון העצמי שהפגין בפניי ובפני זרים בכללי. שי היה החניך היחיד שהגיע מאותו סבב גיוסים. לאחר שחיכיתי עוד כמה דקות הבנתי כי לא יגיעו חניכים נוספים אך החלטתי לא לוותר עליו ועשיתי לו פעילות. רק לו.
מפה לשם משבוע לשבוע הופיע רק שי לפעילות. אורלי אימו יצרה איתי קשר ושאלה או אוכל להגיע לקחת אותו כדי שיחצה את הכביש בבטחה. כמובן שהשבתי בחיוב. כל שבוע חיכה לי שי מתחת לביתו עם חיוך מקסים, חמוש בסיפורים על החוויות שלו מבית הספר וטניס השולחן. כבר אז התרשמתי מהאחריות שהפגין. כל יום רביעי בשעה 16 חיכה לי למטה.
מתקופה זו זכורות לי כמה חוויות מאוד משמעותיות עם שי. הראשונה הייתה שבאחת מהפעמים הוא שאל אותי לשלומי. והתעניין בי ובחיי. ניסה ממש להבין מה אני עושה ואיך נראה היום יום שלי. על אף שהיה נמוך ממני ב50 ס"מ וצעיר ב10 שנים, דיבר איתי בגובה העיניים בבגרות שהייתה מפליאה.
חוויה נוספת הייתה סביב טניס השולחן, הספורט אותו כל כך אהב והצטיין בו. כבר מההתחלה היה ניכר שלשי יש חולשה לספורט. בפעם הראשונה שנכנס אל חדר הפעילויות בסניף וראה את שולחן הפינג פונג מקופל, התרגש וביקש שנשחק. כמובן שנעניתי בחיוב והיה זה משהו שעשינו בשגרה. מפעם לפעם ניסיתי להפיך קצת ערך חינוכי במשחקים אלה וניסיתי לבחון את הגבולות שלו. הבחנתי ששי היה ילד תחרותי, עם רצון פנימי עז להצטיין בכל מה שעשה, ומעת לעת ניסיתי להעלות את הרמה ולראות איך הוא מגיב להפסדים ואף לרמאויות קטנות שהשתמשתי בהם מידי פעם. רציתי להעביר לו את הערך שישמור על ההוגנות, אפילו אם מישהו אחר מרמה וכך עשה. לא התפתה למלכודות ששמתי לו ושמר על ה"סנטר הפנימי שלו". הופתעתי והתרשמתי גם מהאופטימיות שהפגין. גם כאשר היה מפסיד, ניכר שהיה מאוכזב מעצמו אבל לאחר זמן קצת היה מפטיר "לא נורא פעם הבאה" ומבקש עוד משחק ועוד משחק. לעולם לא נסוג ולא המציא תירוצים.
לאחר שנת השירות דרכנו נפרדו. אני טסתי להדריך מחנה קיץ בארה"ב ולאחר מכן התגייסתי לצבא אך לאורך כל השנים זכרונו של שי ליווה אותי. הילד המתוק, מלא הביטחון העצמי עם העיניים הכחולות שאי אפשר פשוט לשכוח.
ביום הזיכרון האחרון, הגעתי לפקוד את הקבר של דוד שלי בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, שנהרג בתאונת דרכים ב1995 בעת שהיה קצין מבצעים באוגדת עזה. המנחה של הטקס הקריא "אני מזמין אל הבמה את אורלי מיכאלי, אימו של שי מיכאלי להניח זר", ובאותו הרגע הכל חזר אליי. "האם יכול להיות שזה אותו שי? שי מיכאלי? אני הרי בראשל"צ והוא בדיוק צריך להיות בגיל שבו הוא בצבא עכשיו". נכנסתי לאתר "יזכור", וראיתי את תמונתו של שי. לאחר מבט בעיניו הכחולות, כבר לא היה ספק.
מקווה שסיפור זה מעברו של שי כילד יסייע לשפוך אור ולהאדיר את דמותו כמבוגר וכחייל מצטיין.
אני מחבק את כל משפחת מיכאלי ומחזק אתכם על כך שעל אף החוויה הקצרה שלי עם שי, כשהיה רק ילד, אני סמוך ובטוח שגידלתם מבוגר לתפארת מדינת ישראל.
הפוסט נכתב על-ידי שקד שכטר, המדריך של סמל שי מיכאלי ז"ל בתנועת בית"ר (התמונות של שקד מאותה התקופה).
ערב של השראה, זיכרון והעצמה – לאורו של שי עם בוגרי שכבת ט' של בני עקיבא ראשון לציון
ערב מרגש שנערך במרכז הצעירים 'התדר' בראשון לציון, התכנסו בוגרי שכבת ט' של בני עקיבא ראשון לציון לפעילות משמעותית במסגרת מיזם "לאורו של שי", המוקדש לזכרו של סמל שי מיכאלי ז"ל, לוחם ביחידה מסווגת שנפל במלחמת חרבות ברזל.
הפעילות כללה שלושה חלקים מרכזיים:
🔹 שולחן ההנצחה והמפגש עם אורלי, אמו של שי – החניכים ניגשו יחד לשולחן ההנצחה, שם קיבלו הדרכה מרתקת מאורלי, אשר שיתפה בסיפורים אישיים ומרגשים על שי ועל המוצגים שעל השולחן. החניכים הקשיבו בדממה ובריכוז עמוק במשך חצי שעה, מרותקים לכל מילה ולדמותו מעוררת ההשראה של שי.
🔹 הרצאת העצמה והכנה להנהגה – בוגר תנועת בני עקיבא העביר הרצאה מעוררת מחשבה, בה שיתף את סיפורו האישי והכין את החניכים לתפקידי ההנהגה אליהם הם צפויים להיכנס בשנה הקרובה. הוא חיבר בין הערכים של שי לבין האחריות שמצופה ממנהיגים צעירים בחברה הישראלית.
🔹 פעילות יצירה קבוצתית – לסיום הערב, הכינו החניכים שלטי עץ עם משפטים וערכים בהשראת "לאורו של שי". כל שלט הפך לביטוי אישי לחיבור שהרגישו לערכים שהועברו לאורך הערב.
ערב אחד, שלושה חלקים, השפעה אחת עמוקה.
תודה למרכז התדר על שיתוף הפעולה, לצוות ההדרכה של בני עקיבא על הרוח הטובה, ולכל המשתתפים על הנכונות להקשיב, להרגיש ולפעול – לאורו של שי.
"פחות לדבר, יותר להגות, לחוות ולהיות – לאורו של שי."
ביום שני 26.5.25, לאחר התחרות, הענקנו לשחקני נבחרת בית הספר, בשם בית הספר ובנוכחות משפחתו של שי, תעודת השתתפות מיוחדת – "תעודת הוקרה לאורו של שי". לא רק על התוצאה, אלא על הדרך, על הסקרנות, ההתמדה, והנכונות ללמוד ולכבד. בדיוק כמו ששיחק שי.
דף זה נכתב בשם בית הספר היסודי 'בארי' בראשון לציון
כתבות נוספות שפורסמו באתר זה ובאתרים אחרים בהקשר של שי מיכאלי והשחמט:
- ראש עירית ראשון לציון באליפות בתי הספר היסודיים בשחמט 2025
- אליפות ישראל לנוער בשחמט 2025 לאורו של שי מיכאלי
- מהלך מנצח: בית הספר ידלין זכה באליפות השחמט העירונית לכיתות א׳-ג׳
- פוסט בפייסבוק של מועדון השחמט ראשון לציון
תלמידי בארי חוזרים לשחק על אותו הלוח
שי מיכאלי ז"ל, גיבור ישראל, לוחם שנפל במלחמה, היה תלמיד בבית הספר שלנו, בית הספר היסודי 'בארי' בראשון לציון. ילד שנון, חד-מחשבה, תחרותי בצורה הוגנת ובעל ביטחון עצמי – ובעיקר ילד שאהב לחשוב ולעשות. כבר בכיתות הנמוכות הוא התחבר במיוחד למשחק השחמט. זה לא היה רק משחק עבורו – זו הייתה דרך להסתכל על העולם: לחשוב קדימה, לתכנן, ללמוד מהפסדים, להבין שגם כשלפעמים נדמה שאין מהלך – תמיד אפשר למצוא דרך יצירתית, מחוץ לקופסה. בנוסף לשחמט שי היה שחקן טניס-שולחן מצטיין ואף התאמן באומנויות לחימה במשך שנים.
שי ייצג את בית הספר שלנו באליפות העירונית בשחמט לבתי הספר היסודיים בראשון לציון. הוא שיחק בלוח הראשון, המקום של השחקן הכי חזק בנבחרת. הוא שיחק בביטחון, ברצינות, אבל תמיד עם חיוך שובב שאי אפשר לשכוח – כששאלו אותו איזו תמונה הוא הכי אוהב, הוא הצביע על זו שבה רואים את החיוך. הוא כיבד כל יריב, עודד את החברים שלו, ותמיד היה הראשון לגשת ולעזור כשמישהו התבלבל או התאכזב מהפסד. המורים סיפרו שהוא ראה מה שאחרים לא ראו – לא רק על הלוח, אלא גם בלב של החברים שלו. הוא היה תחרותי, אבל שיחק תמיד בהוגנות ובכבוד. גם כשהיה קשה – הוא לא ויתר.
שי אהב למצוא פתרונות חכמים, לחשוב אחרת, ולהפוך כל משחק לאתגר מלא יצירתיות והומור. הוא ידע להצחיק, לעודד, ולהאיר את הסביבה – גם בעזרת חיוך קטן וגם כששם לב שחבר צריך עזרה וניגש אליו בלי שיתבקש.
ביום שישי 23.5.25, חזרנו לאותה אליפות בדיוק – אבל הפעם עם נבחרת חדשה. תלמידי כיתה א' בבית הספר בארי, שלומדים שחמט כבר מהשנה הראשונה, יצגו אותנו בגאווה. חלקם שיחקו בפעם הראשונה בתחרות, וההתרגשות הייתה גדולה. הם התאמנו, למדו, ניסו, ולפעמים גם ניצחו – אבל הכי חשוב, הם שיחקו לאורו של שי, כשבאולם היה גם שולחן הנצחה לאורו.
ביום שני 26.5.25, לאחר התחרות, הענקנו לשחקני נבחרת בית הספר, בשם בית הספר ובנוכחות משפחתו של שי, תעודת השתתפות מיוחדת – "תעודת הוקרה לאורו של שי". לא רק על התוצאה, אלא על הדרך, על הסקרנות, ההתמדה, והנכונות ללמוד ולכבד. בדיוק כמו ששיחק שי.
דף זה נכתב בשם בית הספר היסודי 'בארי' בראשון לציון
כתבות נוספות שפורסמו באתר זה ובאתרים אחרים בהקשר של שי מיכאלי והשחמט:
- ראש עירית ראשון לציון באליפות בתי הספר היסודיים בשחמט 2025
- אליפות ישראל לנוער בשחמט 2025 לאורו של שי מיכאלי
- מהלך מנצח: בית הספר ידלין זכה באליפות השחמט העירונית לכיתות א׳-ג׳
- פוסט בפייסבוק של מועדון השחמט ראשון לציון
לאורו של שי – נוכחות מרגשת באליפות ישראל ה־70
אליפות ישראל ה־70 בטניס שולחן, שהתקיימה בשנת 2025 בארנה בירושלים, הוקדשה לזכרו של בן זוסמן ז"ל, והייתה מלאה ברגעים של תחרות, השראה – וזיכרון חי שפועם בלב העשייה.
לאורך שלושת ימי האליפות, שחקנים רבים – צעירים ובוגרים – לבשו חולצות "לאורו של שי" כאות הזדהות עם דרכו וערכיו של שי מיכאלי ז"ל, שחקן טניס שולחן ולוחם שנפל במלחמה. הבחירה ללבוש את החולצה לא הייתה סמלית בלבד – אלא ביטוי עמוק להמשכיות דרכו בתוך עולם הספורט הישראלי.
בטקס הסיום, רגע שיא מרגש במיוחד נרשם כאשר אלינור דוידוב, אלופת ישראל לנשים ולנערות, עלתה לבמה לקבל את הגביע כשהיא לבושה בחולצת ההנצחה – בגאווה ובהתרגשות. מחזה עוצמתי שמחבר בין מצוינות לבין משמעות עמוקה.
רגע שיא נוסף נרשם על הפודיום, כששחקנים לבושי חולצות "לאורו של שי" עמדו זה לצד זה עם שחקנים לבושי חולצות "לאורו של בן זוסמן". מחווה נדירה ומרגשת לאחדות, ערכים, וזיכרון משותף בתוך קהילת טניס השולחן.
בלובי האולם הוצב שולחן הנצחה לזכרם של דמויות מרכזיות בענף – ובתוכם גם שי. תמונתו לצד קוד QR לאתר "לאורו של שי" הזמינה את הקהל להכיר את דמותו מקרוב, ולהתחבר לערכים של דרך ארץ, ענווה, נחישות ואהבת הזולת.
שי אולי לא היה חלק מהכותרת – אבל הוא היה נוכח. בלבבות, בחולצות, ובין נקודה לנקודה.
הפוסט נכתב על-ידי יורם מיכאלי, אבא של סמל שי מיכאלי ז"ל
שלום לכולם,
אני יורם, אבא של סמל שי מיכאלי ז"ל, שנפל במלחמת חרבות ברזל, בפעילות מסווגת כלוחם בגדוד לוחמה אלקטרונית וטכנולוגיה מסווג.
שי היה ילד סקרן, חד מחשבה, שקט אבל חדור מטרה. הוא אהב לשחק שחמט, והתמיד בו לאורך שנים – כולל כחבר במועדון השחמט של ראשון לציון. כבר בבית הספר היסודי היה ברור שהוא מבין את המשחק לעומק: הוא ייצג את בית הספר "בארי" באליפות בתי הספר בראשון לציון, ושיחק בלוח הראשון של הקבוצה – מקום של כבוד שניתן רק למובילים.
השחמט עבור שי לא היה רק משחק – הוא היה דרך להתבונן, להבין, לחשוב לפני שמגיבים. במקביל, שי היה גם שחקן טניס שולחן פעיל ומוכשר, וגם שם הפגין את אותה חדות מחשבה, אותה משמעת פנימית, ואותה נחישות שקטה.
אחרי נפילתו, הבנתי לעומק עד כמה השילוב הזה – שחמט וטניס שולחן – נפוץ ומיוחד.
לדוגמה, בוריס גלפנד, מגדולי השחמטאים הבינלאומיים שצמחו כאן, ממשיך לשחק טניס שולחן גם כיום, במסגרת מועדון ברחובות. וכך גם כרמית דור, אלופת ישראל שלוש פעמים בטניס שולחן, ששיחקה בצעירותה שחמט במועדון בנתניה.
יש כנראה קשר עמוק בין שתי העולמות – מחשבה מהירה, קבלת החלטות בזמן אמת, דיוק, שליטה עצמית. כל אלה אפיינו את שי, וסייעו לו להשתלב בהצלחה כלוחם בתפקיד רגיש ומשמעותי.
שי היה שילוב של עוצמה פנימית, אופטימיות ושמחת חיים – לוחם נחוש שדרש ביצוע ללא פשרות, אך גם חבר אמיתי שראה כל אדם לצידו. הוא הקרין אחריות, חום אנושי, שנינות, עם חיוך וצחוק מתגלגל. שי אהב את החיים, לבלות עם חבריו ודיבר עם כל אחד בגובה העיניים. מנהיג עם נוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
ערך הנתינה היה טבוע בשי – בפתיחות הלב, בצניעות, ובנכונות לראות את האחר ולפעול למענו. לאורו, אנו מעניקים תעודות הוקרה לאנשים שדרכם מבטאת את הערכים שהיו טבועים בשי.
היום, באליפות ישראל לנוער בשחמט, אנחנו שמחים להעניק את התעודות לזוכי התחרות – מתוך הערכה ליכולות, לערכים, ולרוח הספורטיבית, ולעשות זאת – לאורו של שי.
תודה רבה לכולכם ותודה לשי.
אליפות ישראל לנוער בשחמט 2025 לאורו של שי מיכאלי
רגע לפני ליל הסדר ה'תשפ"ה 2025, התקיימה, באולם בית הספר ויצו נחלת יהודה בראשון לציון, אליפות ישראל בשחמט לנוער 2025.
בסיום תחרות מאורגנת ברמה גבוהה ביותר (מארגן התחרות הראשי אלון כהן, בסיוע צוות רחב לצידו), התקיים טקס הענקת הפרסים לזוכים.
לפני הענקת הפרסים, סיפרתי לקהל ולמשתתפים הרבים על שי:
נאום יורם מיכאלי באליפות ישראל לנוער בשחמט 2025 לאורו של שי מיכאלי
בנוסף, משפחת מיכאלי העניקה לכל הזוכים במקום הראשון בכל קטגוריה תעודת הוקרה לאורו של שי.
תודה מיוחדת מגיעה לאיגוד השחמט הישראלי ולעדי להב, יו"ר מועדון השחמט ראשון לציון, שהזמינו את המשפחה ועזרו לנו להנציח, להנכיח ולהגיע לחג האור לאורו של שי.
הפוסט נכתב על-ידי יורם מיכאלי, אבא של סמל שי מיכאלי ז"ל
שנה לנפילתו של שי – אזכרה, מרתון וטיול
שנה בלי שי.
רצינו לציין את השנה הזו בדרך הכי מכבדת שאפשר – כזו שתואמת את הרוח של שי: צנועה, אמיתית, נוגעת. כזו שגם תאפשר למי שלא נוהגים להגיע לבתי עלמין, או שלא הכירו את שי או את משפחתו, לקחת חלק ולהיות שותפים לזיכרון.
וכך נרקם סוף שבוע שלם של זיכרון, השראה ואהבה:
אזכרה צבאית מרגשת, מרתון שבו רצו חיילים לאורו של שי, וטיול פתוח שבו פסענו יחד – לאורו.
האזכרה
ביום שישי, 4.4.25, התקיימה האזכרה לציון שנה לנפילתו של שי, בבית העלמין הצבאי בראשון לציון.
זו הייתה אזכרה צבאית רשמית שאורגנה על ידי חיל התקשוב ובפרט על ידי גדוד 5114 – הגדוד שבו שירת שי כלוחם.
השתתפו בה חברים, מפקדים, חיילים ובני משפחה. שמענו קטעים משי, מילות פרידה, שירים ודברים שכולנו נשאנו בלב.
היה מכבד, מדויק, כואב – וגם מלא אור. בדיוק כמו שי.
מרתון ירושלים
באותו בוקר, במקביל, השתתפו חיילי ההכשרה הקרבית של גדוד 5114 במרתון ירושלים ורצו לאורו של שי.
הם נשאו דגלים, לבשו חולצות עם הכיתוב "לאורו של שי", ואי אפשר היה לפספס את הנחישות, ההערכה והחיבור.
הם רצו איתו ודרכו – בגאווה שקטה ובלב מלא.
טיול לשמורת נחל שורק
ובשבת בבוקר יצאנו לטיול לאורו של שי בשמורת נחל שורק – מסלול פתוח, ירוק וזורם, כמו שי.
הצטרפו אלינו חבריו הקרובים, חברים של המשפחה וגם חברים של החברים – מעגלים מתרחבים של אהבה.
צעדנו יחד, דיברנו, שתקנו, נזכרנו וצחקנו. שי היה שם – בנוף, בשיחות, באנשים.
כך ציינו את השנה.
לא רק בטקס, אלא בתנועה. לא רק בזיכרון – אלא בחיים.
לאורו של שי.
הפוסט נכתב על-ידי יורם מיכאלי, אבא של סמל שי מיכאלי ז"ל
מסע הורים שכולים לקפריסין פברואר 2025 – חמישה ימים של חיזוק, חיבור וזיכרון
המסע התראפי לקפריסין היה חוויה יוצאת דופן של חיזוק, זיכרון ושיתוף.
חמישה ימים שבהם יצאנו יחד, הורים שכולים, למסע שבו מצאנו רגעים של נחמה הדדית, הכרות עמוקה וחיזוק הכוחות להמשיך הלאה, למרות הכאב שלא עוזב אותנו.
יום ראשון – המפגש הראשון וההגעה למלון
המסע התחיל כבר בנתב"ג, כאשר נפגשנו לראשונה כקבוצה. הייתה זו הזדמנות ראשונה להכיר אחד את השני, להתחיל לשתף ולמצוא שותפים לדרך. לאחר הנחיתה בקפריסין, יצאנו לנסיעה ארוכה אל המלון המפואר, הממוקם באזור כפרי רגוע על שפת הים התיכון. כשהגענו, נפתח בפנינו נוף עוצר נשימה, והמקום שידר רוגע ושלווה – תחושה חשובה כל כך למסע שכזה.
לאחר ארוחת ערב במסעדת המלון המפוארת, נפגשנו למפגש הכרות ראשון מרגש ומכיל.
יום שני – יום טיול
היום השני נפתח בטיול בוקר מוקדם למי שרצה, שהציע רגעי שקט והתבוננות בנוף המרהיב, כולל העץ הנפול שעדיין פורח. בצהריים, יצאנו לטיול בפאפוס היפהפייה וסביבתה. ההליכה בנופים השקטים והאוויר הפתוח אפשרו לנו לנשום עמוק, לעצור לרגע ולחוות רוגע ושלווה. בהמשך היום היה לנו זמן לעצמנו, לאכול, להשתמש במתקני המלון למי שרצה ולנוח.
במהלך הטיול לא שכחנו להנציח את אורו של שי בכל הזדמנות.
יום שלישי – טיול בוקר, טיול צהריים וכתיבת אותיות בספר תורה
היום נפתח בטיול בוקר נוסף, שבו השתתפו חלק מהמשתתפים, ביניהם אורלי. בצהריים חזרנו שנינו למסלול הבוקר לבד, ונהנינו מהדרך, מהנוף השקט ובעיקר מהביחד רק שנינו.
בערב הזה, יותר מבכל המסע, היתה תחושה של בית גם הרחק מהארץ.
https://youtu.be/tcQsu-YxSus
יום רביעי – טיול בוקר, סדנת בוקר, טיול לחווה ומפגש סיכום
היום נפתח בטיול בוקר נוסף למי שבחר להשתתף, ולאחר מכן התקיימה סדנת בוקר מעצימה שנתנה לנו כלים נוספים להתמודדות עם האובדן והשכול. בהמשך יצאנו לטיול קצר בחווה מקומית שלא רחוקה מהמלון, שם זכינו לחוות רגעים של חיבור לטבע ושלווה. בערב התקיים מפגש סיכום מרגש, בו כל אחד מאיתנו חלק חוויות ותובנות מהמסע. גם את הערב הזה סיימנו בשירה וריקודי עם ישראליים.
יום חמישי – מסג', עזיבת המלון וחזרה הביתה
היום נפתח במסג' שאורלי נהנתה ממנו, עזיבת המלון, נסיעה ללרנקה לשדה התעופה וטיסה בחזרה לישראל.
היה קשה להיפרד, אך חזרנו הביתה עם תחושת חיזוק, קשרים חדשים וידיעה שאיננו לבד במסע החיים הזה.
תודה לכל מי שלקח חלק במסע
המסע הזה לא היה רק טיול – הוא היה מסע של לב ונפש. אנו יוצאים ממנו עם געגוע שאינו מרפה, אבל גם עם כוח להמשיך, לזכור ולחיות.
הפוסט נכתב על-ידי יורם מיכאלי, אבא של סמל שי מיכאלי ז"ל
מכתב מדקל לשי
היי שי.
האמת היא שאני רוצה לכתוב לך כבר כל כך הרבה זמן. כל יום אני חושב מה להגיד. היום אני מוציא את הכל, הרבה בזכות אחותך. שניכם זכיתם זה בזה, ואין כמו אהבה של אחים שמבינים אחד את השני הכי טוב. גם לי היית כמו אח.
בצבא ישנו יחד באותו חדר, וכל פעם שהייתי חוזר מאוחר ומדליק את האור, היית מסתובב בתנוחה המצחיקה שלך 180 מעלות לצד השני. ביום ההולדת האחרון שלך כתבתי לך כמה אתה חשוב לי מהרגע הראשון—וזה אומר המון. נגעת בלבי [הכנס פרצוף שי] כי היית כל כך מצחיק, ציני, חכם ומוכשר. אני לא יודע אם יצא לך לומר על עצמך את הדברים האלו, כי מעל הכל היית צנוע.
היית יורד עליי בצורה הכי מצחיקה, ואני הייתי מחזיר עם בדיחות שהתשובה הראשונה שלך אליהן הייתה תמיד אותה אנחה, שמלווה בצחוק מתגלגל—צחוק שאני עדיין יכול לשמוע ברגע שאני כותב את המילים האלו.
בנוסף לכל זה, היית שחקן כדורגל מעולה, ושחקן טניס שולחן מדהים. אני מודה—כשראיתי אותך משחק, לא האמנתי שתצליח לשבור אותי, כי עד אז הייתי השחקן הכי טוב בגדוד. אבל אז גיליתי אחרת. אתה היית היריב שהיה הכי כיף לשחק מולו, הכי כיף להפסיד לו, ולנצח אותך הרגיש כמו אליפות עולם.
בהתחלה היית כזה "כן, שיחקתי קצת פעם…" ורק אחרי שנה שלמה אמרת שלמדת מאבא שלך—ולימים הבנתי כמה משמעות יש מאחורי זה. את המשחק האחרון שלנו ניצחת, אחרי רצף של ארבעה ניצחונות שלי (משימה כמעט בלתי אפשרית מולך). אלו היו הניצחונות היחידים שלי אחרי שנה שלמה של ניסיונות לנצח אותך, ובכל הזמן הזה אתה רק המשכת להשתפר.
אני מתגעגע לכל הדברים האלו—לדבר איתך, לפרצופים המצחיקים שלך, לצחוקים שלנו, לרכל קצת, וליהנות מההומור שלך. והאמת? אני עדיין צוחק בזכותך. אחי, היית ותמיד תהיה חלק ממני. אני גאה בך, ואתה יכול להיות גאה בעצמך—בדיוק כמוני, וכמו כל מי שפגש אותך אי פעם בחיים.
