זוכרים את שי

לזכרו של שי מיכאלי ז"ל – סיפור אמיתי (כפי שסיפר אביו יורם).

זה היה מוצאי שבת, כמה ימים לפני נפילתו. שי, כמו תמיד, היה מלא מרץ ואכפתיות. בעודו מתארגן לשבוע חדש, הוא פנה אלינו וביקש: "תסיעו אותי כבר עכשיו לבסיס. אני רוצה להיות שם מוקדם, עוד לפני שכולם מגיעים ביום ראשון, כדי שאוכל לארגן הכול כמו שצריך."

זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמענו בקשה כזו ממנו. הוא תמיד ראה את השירות שלו כשליחות, ותמיד רצה לתת מעצמו יותר ממה שנדרש. שי היה מהחיילים האלה שידעו להגיע מוכנים, להוביל, ולהיות שם בשביל כולם – חבריו לגדוד ומפקדיו.

כשהגענו לבסיס, ראיתי אותו צועד פנימה עם התיק הכבד על גבו וחיוך על פניו. לא היה צורך לומר לו מילה – הוא ידע בדיוק מה מצופה ממנו, ולעיתים קרובות גם מעבר לכך.

שי היה אדם שאכפת לו באמת. כזה שרואה את כל מי שסביבו, גם כשאחרים אולי מתעלמים. החיוך שלו, האופטימיות שלו, היכולת לשלב בין רצינות לשובבות – כל אלה ליוו אותו לכל מקום שהלך אליו.

כשנפל, הרגשנו שהעולם איבד מישהו מיוחד. אבל גם היום, כשאנחנו עוצרים לחשוב על מה זה אומר להיות אדם טוב, שי הוא הדוגמה שעולה בראש.

לזכרו של שי מיכאלי ז"ל, שנפל בגיל 19 וחצי בלבד – אבל השאיר אחריו מורשת של אהבה, נתינה ומנהיגות שקטה.